.
תמונת סטילס מתוך, 2014, 'Out of Sync'
15.10.19 - נפגשתי עם יסמין דייויס בדירתה בתל אביב המשמשת גם כחלל העבודה שלה. בזמן השיחה יסמין בהריון מתקדם (שהסתיים בהגעתה המשמחת לעולם של בתה הבכורה נדיה).
מרבה עיניים: מעניין אותי לשאול אותך כמי שיוצרת בוידאו, איך בכלל נוצרת עבודה? אצלי למשל העבודות נוצרות מתוך מגע וחיפוש עם החומר. את צריכה תמונה שלמה יותר לפני שאת מתחילה לעבוד?
יסמין דייויס: כן, צריך שיהיה משהו כבר די מגובש בראש. אבל כמו שאתה עובד על נייר ובודק איך הוא מגיב או איך אתה מגיב אליו - אני עושה המון טסטים, לכל פרויקט יש לי תיקיות מלאות בניסיונות. אני מצלמת איזו מחשבה שהיתה לי, של דימוי או רעיון כלשהו, ואז מיד עוברת למחשב, מסתכלת על זה, מסיקה מסקנות ואז הולכת ומצלמת שוב. יש דברים שלא הייתי יכולה להגיע אליהם אם לא הייתי עושה קודם בדיקה עם המצלמה. העבודות שלי מתממשות דרך העין של המצלמה, לפי איך שהיא רואה ומספרת את המציאות, היא הכרחית בתהליך.
מ: מתקופה מסוימת העבודות שלך ננעלו על כללים מאד ברורים וכאילו כל החלקים של הפאזל נפלו במקום: את מופיעה בהם תמיד בגופך, לבד, מבצעת פעולה מסוימת שמקיימת מערכת יחסים עם המצלמה, ואין דיבורים בכלל. מעין פרפורמנס ערוך מול מצלמה. בהקשר הזה מעניין אותי הקשר בין האמנות שלך לזו של אמא שלך (אמנית הפרפורמנס עדינה בר-און) יש משהו בוידאו שמאפשר שליטה מוקפדת והרמטית בנראות. פרפורמנס מול קהל לעומת זאת מכיל אלמנט כאוטי ולא צפוי, יש משהו חייתי במפגש עם גוף, שיכול לגעת בקהל באופן יותר ישיר. מול וידאו אנחנו יותר מוגנים, גם הקהל וגם את. מה הוביל אותך להופיע במרכז העבודות שלך?
י: אני אוהבת לעבוד עם כמה שפחות אמצעים ואנשים. אני זקוקה לתנאי בידוד כאלה. וכשאני עושה טסט בשביל לבדוק משהו, אז נורא טבעי והגיוני שאני אבדוק על עצמי איך נראה הפריים ואם הרעיון עובד, פשוט כי אני כבר שם. ויותר מזה, ברגע שאני אצלם מישהו אחר, אז יהיה אלמנט של בחירה, אני אבחר בו בגלל תווי הפנים שלו או כי הוא משדר משהו מסוים, ואז מתחיל איפיון של דמות שמראש לא מרגיש לי נכון. הנוכחות שלי בעבודות היא של מן דימוי כללי של אשה או של אמנית, ואז נראה מאד טבעי שזו תהיה אני. זה גם לא סלפי. העבודות לא עוסקות בי, ביסמין. כשאתה רואה וידאו שלי אתה לא לומד עלי שום דבר. זה לא מתוך מקום נרקיסיסטי או אוטוביוגרפי, של התעסקות עצמית כזאת. ככה אני מקווה לפחות...
מ: כן, זה לא מרגיש כמו מישהו שאתה יכול לשבת איתו לקפה.
י: כן, עבורי זה כמו שאני אצלם חפץ כלשהו, יהיה לי חשוב לדייק אותו. אני משתדלת להתייחס לנראות שלי באותו אופן.
מ: גם כשאני עובד אני מרגיש שה’אני’ שעובר בעבודות מתרוקן מכל מני מיני איפיונים תרבותיים. אני שואף לסנן את היומיומי.
י: כן, שתהיה להן שפה אוניברסלית.
מ: איך התחלת לעשות וידאו, זה ישר היה ברור?
י: זה ישמע כמו משהו שתמיד אומרים בראיונות, אבל באמת החזקתי מצלמה כבר מגיל שמונה. היתה לי מצלמת וידאו של המשפחה.
מ: צפית בזה מאז?
י: כן, היו לי תקופות שהייתי מאד מחוברת לנוסטלגיה, והייתי רואה את זה שוב ושוב.
מ: מה צילמת?
י: זה כמו שילד משחק בבובות או משהו אז אני עשיתי את אותה הפעולה רק מול מצלמה, ותוך כדי ביימתי את הסיטואציה יחד עם מי שהסכים להצטלם איתי. ההנאה הגדולה היתה לסיים את הצילומים מהר, כדי ללכת לצפות בזה. זה היה החלק הכיפי. ואני חושבת שזה גם מה שקורה היום עם הטסטים, אני מצלמת ומהר מאד רוצה לסיים עם שלב הצילום כדי לשבת על המחשב, לראות ולעבוד עם החומרים המצולמים. בגלל שבחלק מהפעמים אני גם המצולמת, לצפייה שאחרי הצילומים יש אלמנט של הפתעה, אני נמצאת מאחורי העדשה רק לפני ואחרי שאני לוחצת רקורד אבל לא בזמן שהמצלמה מצלמת. הפעולה הזאת - של המעבר מהצילום אל הצפייה - היתה לי מאד טבעית כבר מההתחלה. רישום, נגיד, גורם לי הרבה סבל, למרות שאני כאילו ‘יכולה’.
מ: מה קשה לך עם רישום?
י: יש שם משהו בישירות בין המוח ליד, בין המחשבה לביצוע שמשתק אותי. בוידאו לעומת זאת יש המון הפוגות. אני יכולה לחשוב המון ולדחות את הרגע עד שאני מביאה את זה לידי ביצוע. יש משהו בביצוע שיכול להיות מרתיע כי אתה בודק במציאות איזו פנטזיה שיש לך ואתה עלול נורא להתאכזב.
מ: נכון.
י: לרוב זה מה שקורה.
מ: כן.
י: אז יש רגע של חסד בלהחזיק את הפנטזיה הזאת כמה שיותר זמן. ואפשר לעשות בינתיים דברים אחרים בחיים שלא קשורים לאמנות, ולהתנחם בזה שיש רעיון לעבודה חדשה, ולדחות את הרגע שהחלום מתנפץ (צוחקת).
מ: ככה זה גם אצלי כשאני רושם. לפעמים עוברים חודשים ושנים מהרגע שיש לי עבודה בראש ועד שאני ממש פיזית רושם את הרישום. אז זו גם השתהות, כמו אצלך עם הטסטים, אני מחכה עד שאני מרגיש שאפשר לעשות את זה, ואם אני מנסה לפני, זה לרוב ניסיונות לא מוצלחים, וזה יכול ממש להפיל.
י: (צוחקת) זה נכון. גם אצלי העבודה לקראת אורכת המון המון זמן.
מ: כמה מורכבים הצילומים עצמם של עבודה למשל?
י: את ‘Following You Following Me No 1’ למשל, צילמתי שלוש פעמים. פעמיים ראשונות באולפן ששכרתי יחד עם צוות של צלם, עוזר צלם וכו' - ואז זה באמת אומר לקחת נשימה ארוכה, ולהכנס ליום הפקה - ואת הפעם השלישית צילמנו עם צוות מצומצם, פה, בחדר השינה שלי.
מ: ’לקחת נשימה’ ליטרלי - את לוקחת נשימות עמוקות בעבודה ועוצרת את האוויר לזמן ממושך.
י: כן, אבל החלק הכי תובעני וארוך הוא המעבר מהשלב של מציאת הרעיון או הדימוי, לכתיבת הנרטיב והמבנה. שם, במעבר הזה מ’רק דימוי’ לדימוי שיש לו מבניות, נלקחת הנשימה הכי ארוכה.
מ: יש משהו בפעולה הזו של לעצור את הנשימה והקשר שלה לתנועת ההתקרבות וההתרחקות של המצלמה, שנוגע בבלתי אפשריות של קירבה. הכמיהה לקירבה שואפת להתמזגות בלתי אפשרית, והרצון להמשיך לחיות מחייב אותך להתרחק.
י: נכון, זה פחות או יותר איך שהייתי מנסחת את זה. חוסר הצלחה של מפגש, וגם כשמתאפשר אז במחיר יקר כמו של איבוד אוויר לנשימה.
מ: את האפקט של הטשטוש שיו