top of page
marbe2.jpg
guitar.jpg

ללא כותרת, 2015, סטיקר, שמן, צבע תעשייתי, פיגמנט, צבע ספריי

ושתי גיטרות פלסטיק על מזוניט, 120x80x5 ס"מ

09.12.19 - פגשתי את עידו בראל בסטודיו שלו בקרית המלאכה בדרום תל אביב.

מרבה עיניים: הייתי רוצה שנתחיל מהמושג ‘אינטימיות’. כי אני חושב שהחיבור שלך למילה שונה מאד משלי. ‘אינטימיות’ בעבודות שלי זו חוויה אינטנסיבית, שמתרחשת בחלל הרמטי ומוקפד, ואצלך אני רואה את האינטימיות כדבר הרבה יותר יומיומי, ‘קז’ואל’, שמתרחש בפומבי. ואתה מרשה לכולם להיכנס.

 

עידו בראל: האם היית פעם בקונצרט רוק עם אדם אהוב לצדך, עם קהל של חמישים אלף איש, עם רמקולים שמייללים בעוצמה של 130 dB, והרגשת אינטימיות, בטח עם הבנאדם האהוב לצדך, ואולי גם עם יותר אנשים בקהל. אם אנחנו מנסים להציץ מתחת לשטיח של המושג הזה ‘אינטימיות’, אז אינטימיות זה רגע שבו אנחנו פתאום מרגישים שיש לנו ‘קליק’ עם כל הכיתה ולכיתה יש ‘קליק’ איתנו. ‘אינטימיות’ זה לא משיכה מינית, זה רגע ששני אנשים ממקום לא מוסבר מסנכרנים את החוויה שלהם ומשדרים באותו תדר. אפשר לקרוא לזה “היה לנו קליק משותף”. במקום הזה אני דמוקרט, אני לא בא עם דעות קדומות על הרחוב המלוכלך ועל דברים בעולם שהם חסרי ערך ואני לא מסדר את החוויות לפי חוויות גבוהות ונמוכות. השדה מציע את החוויה האינטימית ואת הריגושים בכל מיני עוצמות ובכל מיני תנאי שטח.

משה.jpg

משה לחץ כאן, 2005, צבע תעשייתי ושריטות על שלט אלומיניום, 50x50 ס"מ

מ: אבל להיות דמוקרט ופתוח לכל זה לא מוריד מעוצמת החוויה? האינטימיות שב”אחד על אחד” לא תמיד יותר עוצמתית?

 

ע: אני לא רואה את העולם כסוג של הר געש, זה לא פיצוץ געשי או פיצוץ גרעיני, אלא אוסף של חוויות קטנות וריגושים קטנים, ואני באמת אמן של הרבה רגעים יפים או נעימים ולא רגע אחד בומבסטי. הדברים שאנחנו עושים לא יצילו עולם, ולא יביאו מזור למחלות הקשות. אני משעשע את עצמי ואומר שאני קופץ מאבן לאבן בשביל לחצות את הנהר, ומשתדל לא להרטיב את קצות הרגליים. בחוויות קטנות, בנגיעות קטנות.

tipot.jpg

ללא כותרת, 2002, צבע תעשייתי, פיגמנט ולכה פלטת שולחן מפורמייקה, 95x55x2.5 ס"מ

מ: כשאתה מסיים עבודה, יש רגע שאתה מרגיש שהיא הגיעה למקום שרצית אותה וחשוב לך שתשמר כמו שהיא, או שמבחינתך כל עוד היא בסטודיו היא תמיד חלון פתוח שיכול להמשיך לצבור ולהשתנות?

 

ע: אני חושב שהסוף של הדברים שייך להגדרת הדברים. ציור ורישום, בניגוד לצילום, הם דברים שעתידים להשתנות, שיש להם המשכיות. והשאלה של “מתי גמרת” או ה”לא נגמר לעולם”, מעבירה את המושכות, או את המכחול, לידי הצופים. כשהציורים תלויים במוזיאון או בגלריה הם מזמינים את הצופה להתחקות אחרי הפעולות שאני עשיתי, כדי לבוא עם הצעה לפעולה שהוא היה עושה כדי לסיים את הציור. כמו שאנחנו מסיימים לראות סרט ומדמיינים את הצעדים שהגיבורה תעשה אחרי סוף הסרט. אפשר לראות את כל העבודות, אלפי עבודות, כעבודות בתהליך שלעולם לא נגמרו ועבודה גמורה רק כשהיא יצאה מהסטודיו ולא חזרה, כי עבודה שחוזרת לסטודיו נכנסת מחדש לתוך התוף הזה שמייצר עוד עבודות. והעבודות נערמות סביבי ואני חי איתן לא גמורות במשך שבועות, חודשים ולפעמים שנים, עד שהן יוצאות. קורה גם שיש איזה גילוי של עבודה שעשיתי רק לפני כמה חדשים, אבל אני לא זוכר את מצבה והיא הספיקה להמחק לי מהזיכרון, ואני מגדיר לעצמי מחדש את התקפות שלה והמוצלחות שלה. גם כשאני מסתכל עליה אחרי כמה חדשים או שנה, ולפעמים אני מרוצה ואני אומר: “וואלה,  הייתי טוב!” ולפעמים אני אומר: “וואלה, היתה לי חצי שנה לא מוצלחת”, גם זה יכול להיאמר במבט לאחור.

 

מ: קורה שיש עבודה שתרגיש צורך לגונן עליה ותשמור עליה מהשתנות?

 

ע: כן, כן.

 

מ: נראה שיש לך יחס מאד משוחרר מבעלות לציורים שלך, אתה מרשה להם פשוט להיות. והם גם משקפים כל מיני תהליכים טבעיים שקורים. זה נראה שאתה משחרר אותם להיות כמו אנשים בעולם שאתה יכול לפגוש אחרי זמן מסוים ולהגיד: “הו! הנה הוא, מה שלומו?”.

 

שפם.jpg

מסרקים, 1988, צבע תעשייתי, לכה והמרייט על מגירת עץ לבוד, 119x97x7 ס"מ

ע: אני חושב שאתה מציג מצב מאד אידאלי, הלוואי שהייתי מצליח לממש אותו. באמת, המשאלה הכי גדולה היא שהעבודות תהיינה משוחררות, כאילו הן באמת נעשו על ידי אנשים אחרים בעולם או על ידי הטבע או כח עליון, ממש מחוץ לגופי ומחוץ לאגו שלי, כאילו מצאתי אותן ככה. אתה מנסח את זה מאד יפה. בתוך הבניינים סביבנו יש עשרות אם לא מאות אנשי כפיים, מזיעים, והם התקלחו בבוקר או התקלחו בערב, אנחנו לא יודעים. זה מלא בנשמות. וזה הכיף, שלכל ציור יש איזו נשמה ספציפית, או התממשות של איזה אדם, כל ציור הוא אנימאלי לאיזה יצור בעולם.

 

מ: זו נראית לי תפיסה מאד משחררת. היצירה שלי מלאה בהקפדות שמובילות לתסכול. ויש לי עבודות כל כך עדינות שאם הדף יהפוך טיפה גלי מהלחות, אז כל הרישום ישתנה, ובעבודות שלך אתה פתרת את עצמך מזה. אני מרגיש שאני בתהליך של חיפוש אחרי הרישום שמצליח לקבל את השינויים של עצמו.

 

ע: אלה עובדות העולם, שהדף כן מתקמט. ובחיים דפים מתקמטים ואנחנו פורצים דיסק, וקורים כל מיני דברים, טובים ולא טובים, צפויים ולא צפויים, ואנחנו צריכים ללכת עם הדברים ולקבל אותם בלי האשמה או התרסה, ולהצליח להתכוון איתם למשהו אחר. הציור תמיד יעשה איזה סיבוב. להצליח להפתיע את עצמי, בשורה של פעולות ידועות מראש, ולגלות את האינטנסיביות שבעשרים שניות, במן הארה כזאת, זה האתגר.

ספרינט.jpg

ללא כותרת, 2002, פיגמנט מומס ולכה על מכסה מכונת כביסה מצופה אמייל, 75x62x2 ס"מ

מ: אני מזהה שני קטבים של יצירה, המקום של יצירה שהיא בגדר ‘אידאה’, שהיא כמו ‘לא מהעולם הזה’, שמתווכת לנו מחשבות טהורות, נעדרות גוף, ולעומת זה יצירה שהיא של ‘החיים כאן’, שמכירה בעולם ובגוף ולא מנסה למשטר את החומר תחת עריצות המחשבה.

 

ע: אני לא אוהב את ההגדרה של ‘מחשבות לא טהורות’, זו הגדרה שמייצרת התנשאות, או חשיבות וחוסר חשיבות לדברים. פעם התרגזתי על מישהו שאמר ‘מין מלוכלך’, אין דבר כזה ‘מין מלוכלך’. הדברים נעדרים קטגוריזציה. הם לא טהורים, הם לא מוחלטים, הם דברים בעולם. הם פעולות, הם צבעים, הם ריגושים, הם טעמים. אדם שאוהב מתוק הוא לא עם טעם נחות מאדם שאוהב מלוח. המקום הוא להציע לטעום מהכל.

 

מ: אני זוכר ששמעתי אותך אומר פעם חצי משפט, על “ערך מול זיעה”, והבנתי שזה פותח שיח שלם שהיה פעם. העבודות שלך מאד נונשלנטיות, רואים שהן נעשו בקלילות, ‘במכה אחת’. גם את עצמך אתה לא ממשטר, כמו שאתה לא ממשטר את האובייקטים. אתה לא תקבע לעצמך: “עכשיו עשר שעות של ציור סופר מדויק”, אתה פועל ממקום נינוח, משוחרר, איך שזורם, ועם מה שנמצא ליד.

 

ע: זיעה הופכת להיות ערך במקום שהקפיטליסט רוצה לדעת שהשטר שהוא שילם שווה כך וכך אנרגיה של כוח סוס, כך וכך שעות שהבנאדם עבד, לפי מדד המחירים לצרכן. הבנאדם עבד בשביל כיכר הלחם, או כוס המרק, עשרים שעות או ארבעים שעות והעשיר קנה ציור במחיר מציאה כי הוא שילם עליו מחיר של עשר שעות עבודה אבל למעשה הבנאדם עבד מאה וחמישים שעות על הציור, ואז הוא באמת קנה ‘מציאה ציורית’, והציור שווה יותר מהכסף שהושקע בו. ואז מתחיל המיתוס של ההזעה: “תראה איך הוא עשה את זה מדויק”, “כמו צילום”. עשרים פועלים שהתחרו במכונה. זו לא עגלה עם סוס, אלא עגלה עם עשרים עבדים. ואז את כל השיח הזה על מחיר והספק אנחנו יכולים להחליף במקדם ‘מחיר זיעה’. כן יש עבודות שמצריכות התחייבות, ולעצור נשימה, עבודות שמצריכות אותך לחזור ולעבוד עליהן יום אחרי יום. והנה, אתמול התחלתי לצייר בצבע שמן, והוא לא מתייבש מהר, אז זה יעצור ויעכב את כל התהליך, וציור לא יגמר תוך עשר דקות, אלא כמה ימים, כי הוא לא יתייבש ואני לא אוכל להמשיך אותו מיד, ואז לא אוכל לבוא על סיפוקי המהיר. גם את הזמן הזה תוכל לתמחר אבל הוא לא נמצא בסקלת המחיר לצרכן או במבצעים של אחד פלוס אחד. זה מגיע ממקום שהעבודה צריכה איזשהו תהליך של בנייה, של התפתחות, של הבשלה. אני יכול להתרגש גם מהריגוש של ספרינט. של לעשות איזשהו מהלך או תנועה או החתמה או לשפוך צבע, פעולה קלילה וסתמית, אבל שהיתה לה התכוונות.

 

מ: לצד הקלילות הזו, הציור שלך נראה תמיד גם מתוחכם עד מעבר להשגה של הצופה. הפעולות שאתה מבצע תמיד מהדהדות מלא דברים מהתרבות ומההיסטוריה של האמנות. האם אתה מרגיש את המשמעויות של הפעולות שלך מראש או שזה יוצא לך כמו מאליו, ההתכה המיוחדת הזו בין הג’סטות עם החומר למשמעויות תרבותיות?

 

ע: פה צריך לעשות הבדלה. יש את הסטודיו, שם זה ביני לבין עצמי, ויש את איך שזה התקבל. אני חושב שאחד המדדים בסטודיו זה עד כמה אני מצליח להיות מנותק ולצלול, כמו אודיסאוס לשים לעצמי דבש באוזניים ולא להקשיב למוזות ולהיות רק אני עם המהלכים שלי. לפעמים אמנים, חלקם כבר לא בחיים, יכולים להיות מצוטטים בתוך הג’סטות שלי, אבל בכל המהלך יש משהו מאד בודד ומבודד, אפילו אילם, שפונה לעצמו. העובדה שזה אחר כך מתהפך כמו כפפה ויכולה להיות לו עמדה או הד זה יכול רק לשמח אותי.

איש.jpg

ללא כותרת, 2010, צבע תעשייתי וסרט הדבקה על שלט רחוב ממתכת, 40x40 ס"מ

ע: השנה היתה תערוכה של אריה ארוך במוזיאון ישראל, והיא עברה לדעתי בדממה רועמת, מצמררת כמעט. ולי אישית זה מאד כואב, ברמה התרבותית. כשאני פותח את הרדיו והפרסומות של מוזיאון תל אביב מזמינות אותך לקפה של אחר הצהריים, לביקור של עשרים שניות במוזיאון. וגם מוזיאון ישראל מזמין אותך לראות ‘תערוכות נפלאות’ ולא אומר אף מילה על התערוכה של ארוך שהיתה פנינה, היהלום שבכתר, וההמונים לא עמדו בתור.

 

מ: התערוכה של ארוך היתה יפהפיה.

 

ע: אני לא יודע אם נזכה לראות את זה בדור הזה פעם נוספת. זה היה שחזור של תערוכה משנות ה-70. כשזה הוצג לראשונה הייתי ילד ולא ראיתי אותה. ראיתי חלק מהעבודות של ארוך בגלריה ‘מסדה’, ופתאום אני זוכה לראות אותה רק בגיל 60, ואתה כבר יודע שזה פעם אחת בחיים. וגם לגבי עצמי אני תוהה, אם תהיה תערוכה שלי שתהיה רק פעם בחיים עבור הקהל הרחב, והאם אני אהיה כאן בשביל לתווך אותה לקהל.

 

מ: נראה שארוך ‘פתח דלת’ דרכה נכנסת ושם פצחת בריצה למרחקים ארוכים. ארוך הטעין את הציור בתחושה של חפץ נוסטלגי מהבית, אובייקט בסיסי ואהוב. ואתה, בתקופה המוקדמת שלך, לקחת חפצים מצויים מהרחוב, 'טיפלת' בהם והכנסת אותם לגלריה - מקום שבו הם לא היו עוברים את סלקציית הכניסה בעבר - והצלחת להטעין אותם ביותר אנינות אמנותית מ’בני הבית’ המוכרים, בלי לאבד את ההומור והקלילות בתהליך, בלי שזה ייהפך למאבק טרגי. וזה נראה שעם השנים, אתה חובק עוד יותר את העבר השני, זה שמחוץ לגלריה הלבנה. האם במשך חיי היצירה שלך, הזזת את החוט שמפריד בין האמנות והחיים, והקפת איתו טריטוריות נוספות לטובת האמנות? מה התהליך שאתה מרגיש שקרה לך בשלושים שנות יצירה?

 

ע: המקום הוא באמת המתח בין אובייקט וציור, או מה ציור יכול להכיל, זה מתח עקרוני שתמיד נשאר בעבודות. היום אני אולי יותר משוחרר. למשל הקנבסים שאני מצייר עליהם, היום יש אפילו כאלה שהגיעו נקיים, והנה קנבס שהדפיסו עליו איזה דימוי צילומי, והנה נייר אריזה של מסך אל.סי.די. שמתחתי אותו כמו קנבס. במקום הזה השתחררתי. פעם היו לאובייקטים זיכרון והיסטוריה, מרחב ספציפי, והיום יש גם אובייקטים שאין להם ההיסטוריה, הם אנונימיים. כמו גם הכניסה של אם.די.אף, או דיקטים שהם לא בהכרח דברים עם פונקציה ספציפית בעולם. היום אני עושה גם וגם אז זה תהליך שהתווסף.

 

 ופעם השתמשתי בדימויים פיגורטיביים ואיורים או תרשימים שהיו גם מטאפוריים לתהליכי היצירה, שהטעינו את הציור בהתכוונות מאד ספציפית, וכל העיסוק הזה נשל כבר לפני עשרים שנה מהציור שלי באופן מוחלט. אני מניח שבמובן הזה חל שינוי מאד גדול בין עידו הצעיר לעידו של היום.

 

מ: נראה גם שבהתחלה היה לך חשוב לקחת חלק בשיח האמנות המקומי, רצית להגיב, להיות חלק. היום מורגש אצלך יותר חיבור לחומר על המצע, וההתנהגות שלו היא העניין המרכזי. יש יותר התמסרות להנאה הגופנית.

 

ע: היום אני יותר גופני, זה נכון. אני פחות עסוק בלקודד את הציור שלי, אני כבר לא מקודד פה שום דבר.

כתום.jpg

ללא כותרת, 2013, צבע ספריי וצבע תעשייתי על אובייקט פרספקס 60x86x10.5 ס"מ

26.06.19- פגשתי את עידו בראל בסטודיו שלו בקרית במלאכה עם תחילת חופשת הקיץ.

 

מרבה עיניים: אתה זוכר מגעים ראשונים שלך עם החומר, רגעים מכוננים?

 

עידו בראל: היו הרבה. אני זוכר התלהבות מצבע. בגיל ארבע עשרה עשיתי עבודות בסופר לק אדום שהיו בהן איכויות של דם זוהר, נוצץ ורטוב, אפילו טיפה אילוסטיביות, מושפעות גם משירה. עשיתי שירים של לורקה, העתקתי את השיר, התלכלכתי והכתמתי בכתמים.

 

מ: היו אמנים מסוימים שעוררו בך את זה?

 

ע: אני זוכר תערוכות של מירו. הייתי חשוף די הרבה בגילאי העשרה לגלריות הראשונות בתל אביב. 'גורדון', 'מסדה', שם ראיתי ארוך (אריה) בפעם הראשונה, שם ראיתי רפי (לביא), שם ראיתי יאיר (גרבוז). ציורי הנשים הגדולות של גרבוז מה-זה הבהילו אותי, מה-זה הפחידו אותי, העירו אותי. הם היו סוג של הצצה למשהו אסור. בגיל ארבע-עשרה כבר ראיתי מיצגים של עירום ציבורי, עם ארוטיקה ושונות ואי-מובנות. ראיתי משהו שהוא משוגע לגמרי, והוא בטח לא לגילי, והוא אולי טיפה “אסור” במובן הזה.

 

מ: לגדול בעיר הגדולה...

 

ע: וזה לגדול לבד. ופיתחתי לעצמי את המסלולים דרך איפה אני עובר. היו כל מיני גלריות קטנות בכל הסביבה וזה היה על הנתיב שהלכתי ברגל לספרייה הציבורית, וחלק מהשוטטות ברחובות היה להיכנס לגלריה. זה בחינם, לא צריך כרטיס, והיתה נגישות נגישות. אף אחד לא גרש ילד בן שתיים עשרה שהולך לגלריות. אנשים קיבלו אותך בלבביות, אנשים היו מאד פנויים. תראה, לא היה דף הסבר, לא היה שום דבר. ופשוט ראית דברים.

והיה חלון של 'סם דובינר', היתה לו גלריה של פיסול פרסי ואתיופי. הפסלים הארכיאולוגים היו בתוך ויטרינה גבוהה שהיתה הרבה מעל גופי והייתי צריך לטפס ולהציץ.

סולם.jpg

ללא כותרת, 1997, שמן, אקוורל, מסקינטייפ ועט סימון על שלט רחוב מאלומיניום, 125x125 ס"מ

מ: היה איזה רגע, תקדים, שהוביל לעיסוק שלך בחפצים? בציורים מוקדמים חפצים מופיעים גם כדימוי: מדפים, מיטה, עגלת סופר.

 

ע: בהתחלה הייתי מייצר את האובייקט, בונה קופסאות ממסגרות. הייתי משקיע בנגרות, הייתי הרבה בנגרייה בבצלאל. הכנתי גם אובייקטים מאד גולמיים, שברים של לוחות גבס וכאלה, גם כאלו שהשקעתי בהם עם שפכטל, שיוף וגרונד. ופתאום, בדיעבד, העולם התחיל להתקיל אותי בחפצים, ולא היה לי צורך לייצר חדשים. ואז ארבע שנים אחרי הלימודים אני מפסיק לייצר חפצים ומתחיל להשתמש בחפצים מהעולם.

 

מ: אתה זוכר את החפץ הראשון?

 

ע: אני חושב שההתחלה היתה, באמת, זוג של מגירות. באופן כמעט ראשוני, מהמקום הזה שהעולם נתן לי זוג מגירות והמגירות הפכו להיות “הדבר עצמו”.

 

מ: חפצים מהמרחב הפרטי שעוברים לציבורי. רצית לתת לקהל את האפשרות להציץ.

 

ע: המרחבים הראשונים היו המרחבים הפרטיים. ברגע שזה היה חלקי מגירות, או חלקי ריהוט, זה דברים שהגיעו מחלל ביתי, פרטי, חלל פואטי, שהחזיקו בתוכם היסטוריות אישיות. יש טיפולוגיות של סוגים שונים של מגירות, ולכל מגירה, למשל, יש את המרחב הפרטי שלה ואת הזיכרונות שלה. המגירה של שולחן הכתיבה היא שונה מהמגירה של השידה שליד המיטה - מבחינת הזיכרונות של עצמה, מבחינת הסיפורים. לצייר על גבם היה להרכיב סיפור אחר, סיפור אישי, סיפור שלי, סיפור שאולי הוא בעצמו מן סיפור כללי, על הסיפורים הפרטיים של המגירות. למשל אם זה מגירות מברלין של שנות השלושים או כל מני דברים כאלה, בין אם ידעתי או לא ידעתי מאיפה זה בא.

מ: הפעולות שעשית על החפצים, זה היה בשביל לחשוף את הסיפור או למחוק אותו?

 

ע: הסיפור נקבר. היו שני מהלכים: היה מהלך, דבר ראשון - שאחרי זה אני נוטש אותו - שצבעתי את כולם לבן, שהלבנתי, שכיסיתי אותם. אפשר לקרוא לזה מהלך של חבישה, של מחיקה, של תיקון - כי באופן כללי הם כולם חפצים שנזרקו, שסיימו פונקציה א’ ועברו לפונקציה ב’ - הפכתי אותם לפני שטח, לגרונד. אז, האם ההיסטוריה שלהם הושתקה? או שדווקא יצרתי תהודה הרבה יותר גדולה להיסטוריה שלהם? ברגע שהיא לבנה אז רק היא יכולה לצעוק ממתחת. ואז יש מהלך בו נוצרת הדיאלקטיקה של מה שאני מצייר עליהם וזה סיפור חדש.

מגירה.jpg

ללא כותרת, 1992, שמן וצבע תעשייתי על ארונית עץ, 38x65x12 ס"מ

מ: יש לך גוף עבודות באמת עצום. אתה ממשיך לייצר עבודות חדשות כל יום?

 

ע: אני עובד המון. סוג של רוטינה. כוחו של הרגל. אני מתבדח שאני ילד בקייטנה והסדר יום שלי בבוקר זה שאחרי השיעור ספורט יש חוג ציור. הדבר המדהים בחופש הגדול זה שיש לי פתאום שלושה וחצי חדשים שאני שבעה ימים בשבוע, בלי הפסק, יום-יום עושה את הרכיבה לכאן, ומתחיל לעבוד.

 

מ: אתה מתבונן הרבה בעבודות שלך? משתהה מולן? או מסיים ושם בצד.

 

ע: כרגע במצב של הבלגן (מתייחס לבלגן בסטודיו) איבדתי קצת את היכולת להתבונן. אני לא יושב מול עבודה שלי ועושה מדיטציה ומתבונן. היום גם יש אפשרות שאני עושה צילום מהיר בסלולרי ושולח את זה ברשת, ויש לי הזדמנות אח”כ לחזור להסתכל על זה על המסך, ולהגיד לעצמי די מהר: “זה טוב” או “זה לא טוב”, “אני מרוצה" או "זה צריך תוספת”.

מ: לראות דימויים דרך מסך, זה מספק?

 

ע: ממש לא, אני ה-חסיד של לרוץ לראות עבודות. אני שונא ללמד דברים שלא ראיתי בעצמי, שלא עמדתי, שלא הרגשתי, שהגוף לא היה באיזה יחסי גומלין לתמונה. אני לא חוט חשמל שרק מעביר מה שצלם, או יחצ”ן אפילו, העלה לרשת. אבל היום העיניים רגילות לקלוט ואתה כן קולט. אינסטגרם לא מספק אותי, ואני אעשה את העלייה לרגל לביאנלה בונציה ולכל מוזיאון גדול, פעם ועוד פעם. ומאידך, רוב החיים, רוב מה שספגנו היה דרך ספרי אמנות ומגזיני אמנות, תמיד היה סוג של תיווך. הסלולרי זה גם סוג של מתווך.

 

מ: יש לך תחושה של “הציור שעוד לא הושג”?

 

ע: הדיסטיספקשן אצלי הוא כל הזמן. אבל הרגע הזה שאתה עם המכחול והצבע ואתה שוכח את עצמך, אפילו לשעה קלה, אני חושב שזו החוויה הכי גדולה שיש לבן אדם עם עצמו. אני כבר שלושים ושתיים שנה מאז הלימודים, יום יום בסטודיו, לא משנה חולה או בריא, הילדים גדלים, יש מלחמות, יש תהליכים - החיים באמת היו גדולים - והילד הקטן שבך עדיין נהנה מלהחזיק את המכחול, נהנה מלצייר ולא חושב על התוצאות של זה. להתלכלך קצת בבגדים. יש צד של תענוג מאד ראשוני, של עצם העשייה, שהופך את הציור למקום שלא נגמר בעצם.

F-21.jpg
240-197x197.jpg
bottom of page