סל עפרונות, 2007, מתוך מבוא לתורת האושר, גלריה ברוורמן, תל אביב, אוצרות: טלי בן נון וסאלי הפטל. צילום: רעיה טוכמן
12.06.23 - שוחחתי עם אתי אברג'ל בסטודיו שלה במרכז ההנצחה בקרית טבעון, אליו נכנסה לפני כחצי שנה לאחר שעזבה את ירושלים.
מרבה עיניים: באמנות שלך יש משהו שכמו מתעקש, מסרב להתרומם לאיזו נשגבות, משהו שם לא מוכן להרפות. כמו איזו אמת פנימית שלא רוצים לשחרר כדי שהיא לא תתפוגג.
אתי אברג'ל: זה נכון, אני עקשנית. יש בי התנגדות עקשנית, אין ספק.
מ.ע: אני מרגיש את זה גם באופן שאת עובדת עם החפצים השונים במיצבים שלך, שהוא כמעט ההיפך מספציפי. את לוקחת חפץ יומיומי, תעשייתי וזול, ואפילו לא מטעינה אותו ברומנטיקה נוסטלגית, כי הוא חדש מהחנות, לא עבר עליו כלום. את שוב ושוב מסרבת לתת לחפצים האלה להיתפס כיוקרתיים.
א.א: אני מסכימה עם ההגדרה שלך לגמרי, אבל כן חשוב שיהיה לחפץ הזה פוטנציאל פיסולי. משהו במאפיינים שלו צריך להתאים לי לפעולה מסוימת. אלו פעולות פשוטות, כמו שלואיז בורז'ואה אומרת: מה זה לפסל? לעשות ככה (עושה פעולת סחיטה עם הידיים). רוב החפצים הם כלי קיבול, דברים שאפשר למלא אותם, לחתוך אותם, לערער על המצב הבסיסי שלהם, להגביה או להנמיך - זה הולך לשני הכיוונים. היה לי עניין עמוק בהטמעה של סאגת החיים שאני באה ממנה עם הנשגב המודרניסטי, שכבר מזמן התפרק. היום יש הרבה יותר לגיטימיות לעיסוק באוטוביוגרפיה, אבל בשנות השמונים זה היה עדיין שולי, ומחוץ לשפה לעסוק בנרטיב אישי, לפחות כך מהמקום שלי.
כדורי רגל סיכות, 2018, מתוך פיסול, מוזיאון באר שבע לאמנות, אוצרת: ד"ר דליה מנור. צילום: אורית ישי
ספריה/שארית, נכסים, 2018, מנופים, מכון ואן ליר, ירושלים, אוצרות: רינת אדלשטיין וליהיא שולוב. צילום: קירה קלצקי
מ.ע: החפצים קשורים באירועים ספציפיים?
א.א: אני עובדת בצורה כמעט ספרותית, בחיפוש פרוסטיאני אחר האובייקט הנכון לכל פרק בסאגה המתמשכת שאני בונה.
עכשיו, בעבודה הבאה משהו ישתנה, כי אני נאלצת להסתמך על השווקים בנצרת. אני הולכת לגלות אותם ולראות מה זה יעשה לעבודה שלי. בירושלים היו לי חנויות קבועות, חנויות העודפים בתלפיות, והייתי לקוחה טובה. היו מזמינים לי 400 עפרונות, 500 עטים, 340 משרוקיות, 1000 מכחולים. וכל אובייקט היה מוליך זיכרון. היה לו תפקיד. נגיד, כל הסיפור של העפרונות היה קשור לעיסוק במניעת השכלה מנשים בחברה המסורתית היהודית והמוסלמית בצפון אפריקה. אחד הדברים המרדניים שקרו זה שהפעולה של הכתיבה קיבלה תפקיד דמוני כזה. ואז כבר אי אפשר היה לעבוד עם העיפרון בצורה נורמטיבית, הוא קם על יוצרו.
מ.ע: עוד אופן שבו אני מרגיש שאת מתרחקת מהנשגב הוא דרך כאוס, השתנות והתפרקות בלתי פוסקת שעומדים כנגד היציבות המזויפת של האמנות שאומרת "זה יהיה לנצח". אמנים לוקחים חומר ומצליחים להכניס לתוכו משהו חי, אבל איך משהו חי יכול להיות קפוא בזמן?
א.א: מדהים, אתה מגדיר את זה נפלא. זה אשלייתי, לי זה לא מספיק. אני מאמינה באנימיזם כזה, שיש לחומר ולפעולה משמעות. אם אני משקיעה במשהו, אז גם הדומם חי. יש לו אפקט. תהליך הטרנספורמציה הבויסיאני, מאד השפיע עלי, כמו על הרבה מבני דורי, וגם הקשר לסוריאליסטים והדאדאיסטים מאד חשוב לי. השקעתי המון שנים בחשיבה וקריאה, עשיתי עבודה פסיכואנליטית יונגיאנית, גם כדי להבין את הזהות שלי, להבין מה את ה'מזרח' הצפון אפריקאי מתוך התת מודע, ולא בגלל שמישהו שם על זה חותמת.
קראתי ספרים של יורם בילו על קהילות שהוא חקר ועל קברי צדיקים, ואני מוצאת הרבה נחמה במחקרים של פרופ' חביבה פדיה על מקורות נפשיים של הזהות היהודית והמזרחית. דברים שהטרידו אותי אישית, ומצאתי להם סימוכין בתיאוריות. ועד היום זה לא פתור לי, אני לא מוצאת מה זה הדבר המזרחי הזה. מבחינתי האחרות שלי כוללת את המזרחיות שלי. יש לי חברים שכועסים עלי כי צריך תודעה מזרחית. אני מאד מזדהה עם סבל של אחרים ועם אחרויות, ואם מישהו סבל יותר ממני בכל הסאגה הזאת עם העלייה לארץ וההסתגלות, אני מכבדת, מפנה מקום. אני ניסיתי לגעת בנושא הזה הרבה לפני שזה הפך להיות פוליטי כמו היום. בשנות השמונים כשרציתי לטפל בשאלת הזהות שלי השתמשתי במושג צוענייה. עבדתי עם שירים של לורקה על הצוענים, כי זה הכי קרוב למזרחי שהכרתי.
אופניים, 2015, מתוך ברוש לאור ירח, גלריית מרכז ההנצחה טבעון, אצרה: מיכל שכנאי. צילום: אור שגב
צלחת וקוביות, 2010, מתוך בין הפרקים, גלריה דביר, האנגר 2 בנמל, אוצר: דביר אינטרטור. צילום: אלעד שריג
מ.ע: יש דברים באופן עבודה שלך שאת מרגישה שמושפעים מדאדאיזם?
א.א: כן, אני מאד דאדאיסטית במהות. לאו דווקא ניהיליסטית כמו במקור ההיסטורי, אלא בניסיון למצוא שפה חלופית למעמד הקלאסי התרבותי. לערער על המובן מאליו על מנת להנכיח את המובן מאליו, וחוזר חלילה. יש לי עניין עמוק באבסורד, גם כשאני מדברת על האובייקטים כעל סחורה ומערערת על הסחורה שבדבר, דרך הפשטות שבהם. מבטלת את היוקרה או ממירה אותה בחומרים נמוכים, מדגישה כמה הם בנאליים ולא מושכים תשומת לב. כמה הם אנונימיים. השקיפות הבנאלית ובכלל טקסים של בנאליות מאד מעניינים אותי. אני עסוקה בניסיון לתת צורה עמוקה לבנאליות. יש המון משחק, כל דבר אני הופכת, שוברת, חותכת, זה ממש סלפסטיק. מה שלא תעשה אתה עילג, אתה תמיד תקבל מכה או ייפול לך. זה לפעמים היה חמור בחיים שלי. אני מתחילה עם משהו ואז איזה חוט נדבק לי למכנסים, ואני הולכת למקום אחר והחוט נמשך ופתאום נשפך שם גבס ואני בעצמי הופכת למין אובייקט כאוטי כזה, אוי זה קורה לי המון...(צוחקת).
מ.ע: מצחיק! זה נוכח במיצבים שלך, תחושה של מערבולת גדולה של בנייה והתפרקות. איך את ניגשת לבניית אינסטוליישן?
א.א: המיצבים שלי מתפתחים לאורך זמן, כל פרק כעשרה חודשים, מתחילים בכתיבה, ברישומי הכנה שאני מכנה "פרטיטורות ", בניית מודלים, שוטטות בשווקים בחיפוש אחר האובייקטים המתאימים, עבודה עם האובייקטים, פירוק והרכבה היברידית שלהם. האובייקטים לרוב משמשים כמשקולות, נקודות ציון ודגש בחלל. אני בונה המון מסלולי צפייה בתוך העבודה, אין שתלטנות של "בוא תראה עבודת אמנות ככה, תלויה על הקיר בגובה נכון, תעמוד במרחק מסוים ממנה כדי שתראה אותה, וכולי..." ההיפך. בתוך העבודות שלי צריך לשוטט. יש המון תכנונים ארכיטקטוניים מאיפה רואים. כמה פעמים סגרתי כניסות ראשיות והבאתי אנשים מהצד האחורי של הגלריה. יש אלמנטים גבוהים ואלמנטים נמוכים ואתה יכול להחליט במה אתה נאחז, אתה יכול להחליט אם אתה נכנס או לא לסיטואציה מסוימת. אני מגדירה אינסטוליישן כסוג של פסל שלא קרה, קליפה של פסל, והקליפה הזאת נפתחת להרבה נקודות מגוז, זה מצב פוטנציאלי. בשבילי אינסטוליישן, זה לא תיאטרון חזותי, זה מבנה פילוסופי קלידוסקופי, ניסיון להסתכל על החוויה מהרבה זוויות ונקודות מבט, זה מכלול, ולכל פרק כזה יש לו את האינטנסיביות שלו.
פרגמנטים, 2022, מתוך אם תעירו, הגלריה החדשה טדי, ירושלים, אוצרת: תמר גיספן. צילום: שלמה סרי
מ.ע: ביקרתי בתערוכה האחרונה שלך בירושלים בגלריה טדי ('אם תעירו', 2022).
א.א: אז ראית את ההתפרקות. החדרים מתארים אובייקט בהתפרקות, זה התחיל מ'מסעות בהקיץ', אחר כך זה עובר להיות 'שברים' ואז עובר להיות 'פרגמנטים', אחר כך למעלה זה 'עודפים ושאריות' ואחר כך זה 'רסיסים'. מהלך של התפרקות כתהליך פרידה מהסטודיו בירושלים, משנות העבודה בירושלים.
מ.ע: דיברת קודם על צוענים, המבנה העמוס בחפצים שהצבת בחלל הכניסה הרגיש כמו עגלה מוכנה לתנועה, לפני שהקהילה ממשיכה לנדוד למקום חדש. ממש התחלת לחשוב איך את אורזת את הסטודיו ונוסעת מפה.
א.א: מקסים מה שאמרת, זה מתאים לי. הייתה לי עוד "עגלה" אחת, בקיבוץ הזורע, קראתי לזה "תא קיומי". זה היה בתקופת הקורונה, בתקופה שרק חזרתי לפה אחרי שעזבתי את ירושלים. כדי להתחבר למקום, במשך שלושה חודשים ליקטתי ענפים בחורשות מסביב לבית של אחותי ושל ההורים שלי. ובניתי מזה מן תא כזה, כמו עגלה, "עגלת הזמן". חילקתי את החדר לשניים וזה חדר מושך חדר, וחזרה. זה על מסעות אבסורדיים, נדודים במקום. כל שאלת ההגירה היא שאלה מנטאלית אצלי. אני לא היגרתי משום מקום, אבל אני חווה את חווית ההגירה בעוצמה רגשית גבוהה, מעין סימפטום של דור שני, כי ספגתי את הסיפורים של כולם. הייתי עדה. זה יותר שחזור מנטלי של הגירה מהבית, מהחיים, לתוך עולם האמנות. למצוא שפה בתוך עולם האמנות, זה כמו להגר, ללמוד שפה, לשכוח ולזכור. אני נשענת על החוויה האוטוביוגרפית אבל לוקחת אותה אל תוך עולם האמנות. כל הזמן מוציאה את היומיומי מן ההקשר ומפגישה אותו עם הנשגב שבאמנות. זו משימה לא כל כך פשוטה. לאחרונה אני מוותרת על אינטגרציה, מתמודדת עם הפערים, משאירה את הניגודים לא פתורים.
עכשיו אבא שלי מאד מבוגר והוא כבר לא יוכל לבוא יותר לתערוכות. אבל בעבר כשהוא היה בא - והיה לי דיאלוג ארוך עד שהתקבלתי על ידו - הייתי שותלת דברים בתערוכה שהוא יזהה אותם, שהוא ירגיש נוח איתם שזה ירגיש לו כמו בבית.
מ.ע: כמו מה?
א.א: למשל, רישום של רחוב בפאריס של אוטרילו. הדפס קטן שלו היה תלוי ממוסגר במסגרת עבה בבית הסבים שלי, או סידור של רהיטים כמו בבית שהיה לנו בילדותי, בתוך המבנה של התצוגה.
מ.ע: נראה שהיה לך חשוב לא רק לקרב אותו לאמנות שלך, אלא שהאמנות שלך תתקרב אליו.
א.א: שהאמנות שלי תתקרב אליו, כן. והצלחתי בזה. אני לא מרדתי. לא רציתי את ההתנשאות הזו על המקור שלי, על אנשים ש"לא מבינים אמנות". עשיתי הכל כדי לחיות בשני העולמות. אני שילבתי את המשפחה שלי בהרבה דברים. כשנסעתי להציג בביאנלה בונציה אבא שלי בנה לי שולחן עבודה, אמא שלי עשתה לי את המודל הראשון של הנעליים המרוקאיות שאחר כך עבדתי איתם. רציתי לקרב. לא רציתי להתנתק. החזקתי את חבל הטבור הזה הרבה זמן. מכל מקום למדתי שיש מה ללמוד ממי שלא מזוהה עם עולם האמנות. אמא שלי היא מבקרת האמנות הכי מתוחכמת שלי.
צרור נעלי בית, 2006, מתוך ואריאציות על אושר, תערוכת הזוכים, מוזיאון ישראל, אוצר: אמיתי מנדלסון. צילום: שלמה סרי
.jpg)
יער אוביקטים, 2015, מתוך ברוש לאור ירח, גלריית מרכז ההנצחה טבעון, אוצרת: מיכל שכנאי. צילום: אור שגב
מ.ע: יש שאלה שאני חושב עליה הרבה, ומעניין אותי מה המחשבות שלך בעניין. כאמנים שעובדים כבר איזה זמן, ויש איזו טריטוריה שכביכול גילינו שפועלת חזק, אנחנו יודעים להיכנס לשם ולעשות דברים, שהם בידנו, השאלה שלי היא, האם האמנות בוחרת אותך, או שאת יכולה לבחור? האם האמן חייב להתמסר לאמנות של עצמו או שהוא יכול להחליט לאן הוא רוצה שהנהר הזה ימשיך?
א.א: אני חושבת שאין לזה תשובה, זה מנגנון דינאמי שלא נפסק. לפעמים יש יותר ביטחון ויותר אמונה בדרך ויש כורח שדוחף, גורם לרצות לעשות את זה. אצלי בעבר היה יותר ועכשיו זה שונה. בעבר היו ספקות מהסוג הרגיל, עכשיו יש ספקות מורכבות יותר. שלוקחות בחשבון את כל המודעות שלי לזה, שבלי זה איזה מן חיים יהיו לי? (מחייכת). יש כאן מודעות לתפקיד של זה (האמנות) בחיים שלי. כשאני מסיימת פרק, מיצב, אני מרגישה יותר מאושרת, כאילו משהו יצא ממני. אבל אני אף פעם לא יודעת איפה יהיה מקום התצוגה הבא, אין לי שום ביטחון שזה יתקבל, שיהיה לי תקציב. אני עושה הכל במאמצים. גם אם עוזרים לי זה תמיד חלקי. ובאמת עוזרים, יש אנשים טובים. יש מבנה של עזרה מאד גדול, אני לא יודעת אם חווית את זה, אבל אנשים, חברים, אוצרים, יש להם רצון טוב. אבל אתה נשאר בודד מול המלחמה הזאת של האם העבודה תקרה או לא תקרה. אני פיתחתי לעצמי תפילה שאם אני גומרת פרק, אני אומרת תודה. זה לא ניו אייג', זה שנים שאני עושה את זה, אני אומרת תודה לקוסמוס שהצלחתי להעמיד את הפרק הזה (מחייכת). יותר נוח להביא כמה עותקים של וידאו או לתלות כמה ציורים ביום אחד, זה לא ככה אצלי, זה לא קל, זו עבודה ארוכת תהליך עד שהדבר הופך לקיים. מתי אני מרגישה אותו? רק כשאני מפרקת תערוכה. רק כשאני מפרקת הוא פתאום חסר. לא מבינים את ההיות שלו עד כל עוד הוא קיים. וההיעדר דווקא מנכיח אותו. וזה דבר כמעט קלאסי, לא? כמו בחיים.
מ.ע: יכול להיות שהבנייה החשופה והרעועה היא הקו האסתטי שמחבר את כל מה שאת יוצרת. אין יסודות לנוח עליהם.
א.א: אין לי מנוחה. לי אין מנוחה. אני לא יכולה לנוח אפילו לדקה.
זרם עטים, 2018, מתוך ספריה /שארית, נכסים, מנופים, מכון ואן ליר, ירושלים, אוצרות: רינת אדלשטיין וליהיא שולוב. צילום: קירה קלצקי
מ.ע: בגוף היצירה שלך יש את המיצבים הגדולים, הטוטאליים, ויש את האובייקט היחיד שעומד בפני עצמו. מקודם אמרת שהאובייקט היחיד אולי פחות מייצג אותך. ואז הסתייגת קצת.
א.א: הסתייגתי כי אני רואה שדווקא לפעמים האובייקט הקטן מחזיק את המרובה. יכול להיות שבתוך גודש של פריטים לא רואים משהו שבתוך האובייקט האחד יכולים לקלוט אותו.
מ.ע: מעניין אותי הרגע שהאובייקט המופרד מגיח, כמו מתוך תהליך זיקוק של המכלול. תוכלי לפרט על האובייקטים האלה?
א.א: יש כמה אובייקטים משמעותיים עבורי במהלך ההיסטוריה שלי, למשל הכדורגל, שיש לו המון וריאציות, הכדורגל עם סיכות הביטחון, זה גם קשור לקדושה וחילון. הכדורגל, השבת, יש שם סאגה אנתרופולוגית שלמה שמובילה את מוליכי הזיכרון לרגע פואטי. אבא שלי היה שחקן חובב, כילדה הייתי המון במגרשי כדורגל בשבת אחר הצהריים. השילוב של בית כנסת בבוקר וכדורגל אחה"צ זה תכונה יפה של המסורתיות שגדלתי עליה, לפני ש"ס, יהדות סלחנית, מקבלת. אני מאוד אוהבת כדורגל, ולא כמשחק, את האובייקט עצמו. זה אובייקט עם סקס אפיל. הוא אובייקט מיתי עבורי.
מ.ע: מעניין שגם הוא שחור לבן כמו רוב העבודות שלך.
א.א: אני יודעת שגם מאוריציו קטלן עבד איתו, אני מאד מזדהה עם העבודות שלו, אין לי את התעוזה שלו, אני יותר עדינה וכואב לי. כמו שאמרו לי: "הרדי מיידס שלך עצובים". בסדר. אבל אני אוהבת את החכמה, את האינטליגנציה שלו לראות את החברה שהוא חי בה. זה דבר מרשים. ככל שהכרתי את איטליה יותר הבנתי את העבודות שלו יותר.
כדורגל צדפים, 2022, מתוך זהרורים, גלריה דביר, אוצר: דביר אינטרטור. צילום: אלעד שריג
שולחן, 2018, מתוך פיסול, מוזיאון באר שבע לאמנות, אוצרת: ד"ר דליה מנור. צילום: אלעד שריג
מ.ע: איזה עוד אובייקטים?
א.א: הסל החתוך הוא אובייקט מכונן עבורי. "האטריביוט של האיש השורד" כמו שהגדירה בעבר גנית אנקורי שלימדה אותי בתואר השני בבצלאל. יש את סל החוטים וסל העפרונות, ויש סלים שהפכו לאניות וספינות. ודיברנו על העפרונות, שהגיעו בהרבה וריאציות. יש המון אובייקטים שהם מופשטים, עשויים ממכחולים, צרורות מכחולים קפקאיים כאלה, שהופכים ליצור סוריאליסטי, חי-דומם.
מ.ע: ויש את הנעליים.
א.א: יש לי המון נעליים מרוקאיות. אלה נעלי בית. זה בשבילי היה מוטיב מוליך למבט של הילדה. יש גם את השמלה של הילדה, בד הטרטן, עם הגריד, והבד של התיק מהגרים, חיברתי פה את ההגירה והינקות ביחד.
יש הרבה משפכים, וכלי מעבר, טרנספורמציה, מנשאים - משובשים בהרבה מהמקרים. כלי קיבול מנשאים תיקים קצת כלי בית, לא משהו, כן? (צוחקת).
יש איזה מצב ראשוני שאני רוצה לשמר, זה המצב של הזיכרון שבי, הוא לא קשור בהרבה חפצים, הוא קשור בחללים ריקים, עם אלמנטים הישרדותיים, ההכרחיים ביותר. אפשר לאפיין בתים של מהגרים ככה. בחללים האלה קרו כל מני דברים, גם מאד משמחים וגם מאד טראומטיים. כל היעדר האדם, אין דמויות אנושיות אצלי. אני מרוקנת את כל החוויה האנושית ומשאירה כמה שרידים דוממים עדים בעצמם בתוך המצב הזה.
מ.ע: יפה שאמרת "הכרחי", מושג חשוב באמנות מודרניסטית, ואת מחברת את זה לעולם המהגר, לקיום של הישרדות.
פרט מתוך המיצב הסתר (ריאליזם), 2014, סדנאות האמנים תל אביב ,אוצרת: ד"ר ורד גנני זפרן. צילום: אלעד שריג
נעלי זהב פעמונים, 2022, מתוך זהרורים, גלריה דביר, אוצר: דביר אינטרטור. צילום: אלעד שריג
מ.ע: אחת השאלות שאני מרבה לשאול אמנים זה האם יש דברים שיצרת בצעירותך, שאפשר לזהות בהם גילוי מקדים לפעולות האלה שאת עושה.
א.א: מגיל צעיר כתבתי חיבורים, שהתביישתי לחתום עליהם. וגם ניסיתי לרשום, איורים מתוך האנציקלופדיה העברית, את האדם הקדמון מדליק אש, התאמצתי לעשות לו את השרירים כמו שצריך, אמא שלי הייתה מתפעלת, וואו! תראו איך היא עשתה את זה. אחר כך התחלתי לצייר קומקומים מרוקאים. אחר כך התחלתי לסרוג סוודרים, אבל הם אף פעם לא יצאו סוודרים, הם תמיד יצאו משהו אחר, אני לא אשכח את זה, אני סורגת סוודר והוא מגיע עד הרצפה (מחייכת).
מ.ע: מצחיק, כי המשכת לסרוג ולסרוג...
א.א: כן (מחייכת), אז עוד לא הבנתי את הכוח של התת מודע, היום אני חיה טוב יותר כי אני מאוד קשובה לעולם הפנימי שלי, ולמדתי קצת יותר לקבל את עצמי. הנה, תראה אני סורגת עכשיו גלבייה. אני סורגת את זה לתערוכה הבאה, (מביאה אובייקט המורכב מהמון קרעי בד קשורים) לא גמרתי את זה. זה משאריות של גופיות ישנות שאני חותכת. זו עבודה סיזיפית קצת. אני יכולה לקנות חדש, אבל החדש נראה לי פחות חזק מהגופיות הישנות. כיבסתי את זה, זה מכובס טוב. מה אתה אומר?
מ.ע: זה יפה שיש גם וגם, החיבור בין הישן לחדש, מחיקה וזיכרון ביחד.
א.א: אז ככה זה היה, הסוודרים האלה שאף פעם לא נלבשו, הם הפכו לאובייקטים.
מ.ע: יש באובייקטים האלה הכבדה, משהו מסרבל, שמביע חוסר נוחות.
א.א: חוסר נוחות גופנית, כן.
מ.ע: והמעבר לכאן, איך זה משנה את העשייה שלך?
א.א: ההתחלה הייתה מאוד קשה. אבל אני מסתגלת לאט לאט ומשתחררת בעבודה. יש את הקדושה של המרכז הנצחה למעלה, זה מייצר מודעות אחרת. מקווה לשרוד את המקלט הזה הרבה זמן. ירושלים הייתה מאד טובה אלי, הם נורא עוזרים. עם כל הבעיות של העיר הזו, העזרה לאמנים שם היא משמעותית.
מ.ע: מה גרם לך לעזוב את ירושלים?
א.א: רציתי להיות עם ההורים שלי בזקנתם. זו הסיבה האמתית. וליצור מתוך קירבה.
נעל כלה, 2008, מתוך ספריה /שארית, נכסים, מנופים, מכון ואן ליר, אוצרות: רינת אדלשטיין וליהיא שולוב. צילום: קירה קלצקי
צילום: יסמין להב