אסתר2.jpg

מטפחות, 2019, דיו ובצבעי מים על בד, 90x90 ס"מ. צילום: יובל חי

17.05.20 - פגשתי את אסתר שניידר בסטודיו שלה ביד אליהו

מרבה עיניים: האם הציור תפס אצלך מקום מרכזי כבר מתחילת הדרך?

 

אסתר שניידר: בתור ילדה ציירתי, לא בטירוף אבל אהבתי את זה, ואחרי שלמדתי עיצוב גרפי הבנתי שאני בעצם רוצה להתעסק באמנות אז ניסיתי להתרחק מהציור וללכת לפיסול. ואז בלימודים במדרשה, בעיקר בהתחלה, פיסלתי, וציור היה רק רישומים ‘על הדרך’. חזרתי לציור דרך הרישום, בעבודה על נייר בצבעי מים ודיו, אבל בצורה די איקונוקלסטית, שמנסה להתנגד לכל הדברים שהתעסקתי בהם לפני כן בציור. דבר טוב שקרה היה שקיבלתי חבילת ניירות לקליגרפיה מסין, מאד דקים, ונכנסתי לתשומת לב חומרית חזקה ולא כזו המבוססת על דימויים, אלא דרך גילויים חדשים בחומר.

 

מ.ע: זה סיפק את המשיכה הראשונית לפיסול? להתייחס לנייר כנוכח בתלת ממד?

 

א.ש: כן, גיליתי שכמו שהייתי מאלתרת דברים עם החומר בפיסול, אז גם בציור, עם החומרים החדשים, אני יכולה להמציא את האופן שלי לצייר.

 

מ.ע: הרגשת שבשביל להגיע לציור שלך היית צריכה לגלות משהו חדש, היית צריכה לשבור מסורת ציור מסוימת?

 

א.ש: כן. זה לא שקיבלתי הכשרה מאד קלאסית בילדות, אבל לא הרגשתי שיש מקום להתעסק בציור חוץ מ’לעשות כמו’, דרך חיקוי. אחד הרגעים המרכזיים בשבילי היה כשגיליתי שהמכחול עשוי שיער וזה מאפשר לצייר איתו דברים שעירים, אפשר לצייר איתו שיער, אז ציירתי את עצמי בתור קופה ציירת.

הדבר המרכזי היה שכלי הציור מציירים את עצמם, הציור מצייר את עצמו, והרגשתי משהו חי בתוך הציור, שאני גם מחייה את החיה, דרך השיער שלה, וגם הציור שלי נהיה חיוני יותר.

קופה ציירת, 2005, דיו וצבע מים על נייר אורז, 100x68 ס"מ. צילום: יובל חי

מ.ע: השיער באמת משמעותי בציור שלך. הוא גם אלמנט חופשי, מן חיות בלתי צפוייה, אבל חשבתי עליו גם כעל ‘ספומטו’- טכניקה של טשטוש בציור שמוכרת בעיקר עם דה-וינצ’י - מסכים של ערפל, ניסיון לתפוס את הבלתי ניתן לאחיזה.

 

א.ש: זה באמת מן מסכים כאלה, שיער זה חומר שעוברים דרכו, אבל גם יש לו מסה. אמרת ‘ספומטו’, לא הכרתי, זה נשמע כמו שפם (מחייכת).

 

מ.ע: קראתי על המונח הזה בספר של גומבריך, הוא מפרש את זה כפעולה אלכימית מסתורית, כמעבר מחומר לרוח.

 

א.ש: התנועה של השיער היא מוליך עבורי. זה משהו שאני הרבה פעמים מתחילה איתו, משחקת איתו, כי זה פשוט להניח את המכחול ולמשוך אותו על הנייר, ואז הוא מתחיל לעבור כל מיני תמורות.

 

מ.ע: זו אולי שאלה מוזרה, אבל מבחינתך השיער הזה יהודי?

 

א.ש: כן (מחייכת), זה גם עניין של דיוקן עצמי מן הסתם. ביהדות יש יחס לשיער כפאר, כיופי, כעושר. בכתבים יהודיים מיסטיים מתעסקים המון בשיער. בזוהר יש מאמר שנקרא האדרא, שבו מתואר האלוהים והצדיקים מתקנים את השיער של אלוהים. ויש תמה שנקראת ‘תיקוני הזקן’, תיקון גם במובן של תיקון רוחני וגם מהתקנה, סידור, ייפיוף. זו תמה ממש מוזרה ומעניינת. ואפשר לחשוב שם שאלוהים זה לא נקבי ולא זכרי.

רב לא ידוע, 2009, חלב, דיו וצבעי מים על נייר אורז, 68x68 ס"מ. צילום: יובל חי

מ.ע: מבחינתך הממד היהודי בעבודות מגיע ממקום של חוויה דתית עמוקה שלך, או שזה חומר משחק לחולל ציור עבורך?

 

א.ש: אני חושבת שזה גם וגם. אני גם לוקחת בזה חלק, ואני גם ביקורתית ביחס לזה, וגם משתעשעת. בשבילי המקום של המשחק, השעשוע והשיבוש זה חלק מלהיות בשיח יהודי. זה משמח אותי, בשבילי זה דווקא סימן לדיאלוג. אני מרגישה שזה חלק ממני. לאט לאט דברים נוספים הופכים לחלק ממני, אבל זה עדיין מקור שממנו אני שואבת.

 

מ.ע: תולדות הציור הושפע רבות מהנצרות. את מרגישה שהיית צריכה לשחרר את הציור מהנוצריות שלו?

 

א.ש: אני אוהבת את ההיסטוריה הנוצרית של הציור. מעסיקה אותי השאלה: האם זה לא חבל שהיהודים לא יצרו דימויים, כי הם יצרו דימויים מילוליים, ושיריים, דרך טקסט. יש דימויים יהודיים, אבל ממש מעט. לכן מאד מעניינים אותי דימויים נוצריים שמתארים נושאים כמו בריאת העולם וסיפורים מהתנ”ך, בעיקר מימי הביניים. לראות איך הם תיארו את זה, ומבחינתי זה משלים את הטקסט, ודווקא זה שאני חוויתי את הטקסטים ללא ויז’ואל נותן לי אפשרות להתרגש מזה מחדש, מבחינתי זה כמו עוד טקסט, עוד פרשנות. אחת ההשראות שלי זה ציור ביזנטי ואייקונות נוצריות.  

רגלי השולחן 2, 2009, דיו וצבעי מים על נייר אורז, 112x100 ס"מ. צילום: יובל חי

מ.ע: בציור שלך אנשים מוצגים דרך מוטיבים שמפעילים גם חושים אחרים מהראייה, כמו אודם, נעלי עקב, איפור.

 

א.ש: כן, טקטילי, מישושי.

 

מ.ע: נעלי העקב מפעילים את צליל הנקישות ועם האודם מגיע ריח.

 

א.ש: כן, של דודות (צוחקת), ריח שמלווה עם הבושם כשהאודם מתקרב.

 

מ.ע: אלו דברים חיצוניים לגוף, עטיפות, כמו לבוש רב שכבות שמסתיר את הגוף. הגוף מקבל מעמד כמעט רוחני.

 

א.ש: אין כמעט גוף בעבודות, נכון. הגוף הרבה פעמים זה הנייר או הבד. שמתי לב עוד בהתחלה כשציירתי רבנים, שזה תמיד היה פרגמנט ולא כל הגוף. יש לי הרבה חוויות שבדיעבד אני קולטת שהן נכנסו לציור, כמו נעלי העקב של המנהלת שהיתה לי בביה”ס היסודי. אני נזכרת בפריים הזה של המנהלת עם הנעלי עקב שלה והטבעת הענקית שהיא היתה מקישה איתה על השולחן, ותוך כדי מלמדת אותנו ניגונים חסידיים. זה היה בית-ספר דתי. הדימוי תמיד יהיה פרגמנטרי, או מוסתר, מקום גשטלטי, ככה הצופה פחות יכול לחוות את הדימוי השלם ולהתבונן מולו, אלא נכנס לחוויה אחרת. מעין ראייה צידית.

 

מ.ע: כמו ילד שהולך בקהל גדול וקולט רק את חלקי הדברים וחווה את הדברים באופן יותר מופשט.

 

א.ש: כן, סיפרתי בעבר לגבי העבודות עם החוטים, שאני זוכרת שתמיד אהבתי לממש מעילים ושיער של אנשים כשהייתי יושבת באוטובוס למשל, טיפה, רק בשביל לדעת איך מרגישה הטקסטורה.

ידיים למעלה, 2019, עבודת קיר, פרנזים, שיער מלאכותי, וילונות חוטים וסרטי סאטן, מידות משתנות. צילום: יובל חי

מ.ע: עבודות החוטים, נולדו כהמשך לציור השיער שנוצר מהמכחולים?

 

א.ש: כן, יש לזה גם סיפור ממש פשוט, הציעו לי להציג בגלריה של תאטרון החנות, בויטרינה שפונה אל הרחוב, והרגשתי שהחלל מבקש להציג משהו שהוא לא ציור, אז התחלתי לחפש חומרים, ובנסיעה קבועה שעשיתי מהסטודיו לאסוף את הבן שלי מהגן וחזרה הביתה הייתי עוברת דרך נחלת בנימין, והיו דברים שפשוט משכו את העין שלי בויטרינות האלה, אז רכשתי שם תוספות שיער ופרנזים, ומשם בעצם התחיל אצלי הפיסול, אחרי שכבר הצגתי תערוכת יחיד של ציור אקריליק ושמן על בד. לא חשבתי שאגיע לזה אז מאד שימח אותי שזה קרה.

 

מ.ע: בציורים המוקדמים שלך הרבה פעמים מופיע מעין מוטיב קוביסטי, יש חלוקה של חלל הציור למשטחים, לפאות  גאומטריות, ונראה שבאיזשהו שלב זה יצא מתוך הציור וגלש לעבודות החוטים.

 

א.ש: כן, מן קוביזם משונה שכזה. החוטים מאפשרים לעשות מרחבים ארכיטקטוניים, חללים שקופים, חלל בתוך חלל, שהם גם פנים וגם חוץ בו-זמנית. לא חשבתי על קוביזם, יש ציורים שממש הסתכלתי על ציורים של אל ליזיצקי, לקחתי את הבסיס שלו והלבשתי אותו בפרנזים וחוטים. ובעבודה בתערוכה הקודמת שלי (‘ידיים למעלה’, סדנאות האמנים תל אביב, 2019) התחלתי מרפרנס של מיניאטורה 

פרסית, שיש בה עיוותים פרספקטיביים, שמובילים את העין בצורה מאד מעניינת ויש שם גם עניין של פיתוי, המיניאטורה הזו מתארת את סיפור יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר, וממש רואים בתמונה אחת את התסריט השלם של כל מה שקרה שם. אתה רואה את הגן, את הבית, ואת כל החדרים שמובילים לחדר הפנימי ביותר, החדר של זוליכה, שמתוכו היא קראה ליוסף מהמרפסת, אז הוא עבר הרבה חללים בשביל להגיע פנימה ובסוף בכל זאת בורח. והכל מסופר דרך הארכיטקטורה. לא עניין אותי להראות את הדמויות, אלא את זה שגורמים לי להכנס פנימה ופנימה, ואז אני תופסת את עצמי, שנכנסתי, האטתי לאנשהו, וגיליתי את עצמי במקום אחר. האפשרות להכנס בלי שאני בכלל שמתי לב שנכנסתי לאנשהו, הייתי רוצה שזה יקרה בציור. אפשר לראות ציור ולעבור הלאה אחרי שנייה, אבל אפשר גם להכנס וזה יכול לשנות משהו. אז אני שואלת את עצמי מה יכניס אותי פנימה, גם כשאני יוצרת. אני חייבת להכנס פנימה.

 

מ.ע: עבודות החוטים עברו גלגול נוסף בתערוכה ‘אודם’ (גלריה רו-ארט, 2020, אוצרת: מאיה במברגר), הריבועים הפכו לסגורים, ממרחב ציורי זה הפך לתפאורה של מרחב ביתי ממשי.

 

א.ש: כן, גומחה שהיא פתאום מקום אחר. רציתי שיהיה איזה ‘רגע’ שנעשה במיוחד לתערוכה, שמקדש את החלל, אז לקחתי את הפינה, האלכסון מהכניסה, שהיא כמו מן אבן שואבת, הפינה האפלה, והכנסתי לשם גם גלמים שהכנתי עם לחיצות של אצבעות בחימר.

 

מ.ע: העש.

 

א.ש: כן, עשים. הגופים שלהם תמיד נצמדים נורא יפה לקיר, ויש בהם משהו מפואר.

פינה שחורה, 2020, קטיפה שחורה, פרנזים, חימר שחור שרוף וצבוע בדיו, נוצות טווס. צילום: יובל חי

מ.ע: החיבור בין העש ונוצות הטווס מדגיש את זה. כשמתבוננים מקרוב על עש מגלים שהוא מאד מרשים, קיסרי, עם מקומות פרוותיים, ומחושים מקווקווים. חרק מהודר ומונוכרומטי, קצת יהודי...

 

א.ש: מצחיק. אני חושבת שפשוט יש להם פחות יחסי ציבור.

 

מ.ע: והם מאד עדינים, טיפת מים יכולה להמיס אותם.

 

א.ש: כן, זה מתפורר, זה משאיר אבקה על היד כמו פיגמנט. זה התחיל מציור שבמקום אף ציירתי עש. היתה שם הכנה לאף וריסים וזה הפך לעש. זה איכשהו פשוט קרה. זה תהליכים לא מתוכננים. והיה לי חימר בבית, והתחלתי לשחק איתו. וחשבתי, אני לא אתחיל עכשיו לעשות כלים. רציתי לעשות משהו עם הידיים. ואז המצאתי את הדבר הזה של לעשות חורים ולשים בהם נוצות טווס, זה גם מאד דומה למחושים של העש. נוצות הטווס הופכים יותר אפלים על הקיר השחור, הצבעים לא כל כך בולטים, הם נטמעים, קצת כמו העש.

מ.ע: בתערוכה ‘אודם’ האור בציורים הפך הרבה יותר צלול, פחות עכור מבעבר, וגם סימני המכחול הפכו למשהו הרבה יותר נקי ומדויק. את מרגישה שעם הזמן השליטה שלך בטכניקה משתפרת וסוללת בבטחה את הדרך קדימה?

 

א.ש: אין לי בטחה. אם אני רואה דרך סלולה מדי אני אפקפק בה. לפעמים אני יכולה לבדוק עוד טיפה דבר שכבר ניסיתי, אבל בדרך כלל אני מנסה להסתכל לצדדים. הווליום המסוים, התדר, שחווית בתערוכה קשור לזה שהיא נעשית בתקופה מסוימת ומתוך כמה החלטות שעד אז לא לקחתי על עצמי, למשל זה שרוב הבדים היו חשופים ובחלקם השתמשתי בג’סו שקוף שמעניק איזו צלילות לציורים. ודבר שני, השתמשתי רק בשישה צבעים ודיו. שלושה צבעי יסוד משני סוגים: שני צהובים, שני כחולים ושני אדומים ודיו. אלה לא החומרים הרגילים שאני עובדת איתם. לנסות חומרים חדשים תמיד היה עבורי דרך לשנות, ולפעמים אני אומרת לעצמי, אוקי אז מעכשיו בלי דיוקנאות, כל מיני הגבלות כאלה, ולפעמים אני גם לא מתייחסת ועושה מה שמתחשק לי. אז בשביל לא להיות עבד של הטכניקה שלי, אני עושה את כל הזליגות האלה, כמו לשנות סוגי נייר, ועכשיו למשל, מעניין אותי לעבוד עם פיגמנטים, לערבב בעצמי את הצבעים עם מדיום ולעבוד ישר על בד. כרגע אני עדיין לא יודעת לאן זה הולך. מצד שני זה כיף שמתפתחת איזו שפה, שיש את הדברים שאני אוהבת לעשות, כמו עם השיער.

 

מ.ע: ב’אודם’ מופיעים אלמנטים מיניים, פטמות שזורות כעיטורים בחלק הציורים.

 

א.ש: תמיד היו. כשרק התחלתי לצייר עם דיו וצבעי מים על נייר, אחד הציורים הראשונים היה לוחות הברית עם אל שדי ושדיים בצדדים. תמיד היה עניין חושני ומיני. גם בדיוקנאות של הרבנים.

לוח הברית 1, 2006, חלב, דיו וצבעי מים על נייר אורז, 68x135 ס"מ. צילום: יובל חי

מ.ע: לאריה ארוך יש ציורים של לוחות הברית, והוא גם הוסיף שתי עיגולים כמו פטמות בקצה החלק העגול.

 

א.ש: אצלי הלוחות מרובעים, כמו המונולויט מהסרט ‘אודיסאה בחלל’, או כמו הכעבה. מן אובייקט מושלם. בחברה החב״דית בה גדלתי, הצורה של לוחות הברית זה עניין מאד עקרוני, יש שם מאבק צורני, הם קוראים לזה ‘לרבע את העיגול’. הם ניסו להחדיר בסמלים ובכל מערכת החינוך את התפיסה שלוחות הברית הם לא עם הכיפה הזו למעלה. הם מרובעים.

 

מ.ע: את יודעת מאיפה זה מגיע?

 

א.ש: זה בא מתפיסה מתמטית והרמונית. לוחות הברית עם הכיפה זו צורה היברידית, לא מושלמת, הצורה לפי חב”ד היא או ריבוע מושלם או מלבן שמורכב משני ריבועים מושלמים. הם צריכים להכנס פיקס לארון, ללא שארית.

 

מ.ע: איך את ניגשת לציור, את מכינה סקיצות קטנות לפני, או עובדת ללא הכנה על הבד?

 

א.ש: גם וגם, זה יכול להיות שלא עשיתי כלום הרבה זמן, ואני פשוט באה ולא יודעת מה יקרה. ויש מקומות שיש לי איזו סקיצה שעשיתי מתוך מחשבה או תחושה ואני באה ומנסה אותה על בד. הרבה פעמים זה ציורים מתגלגלים, מן משא ומתן כזה. ולפעמים אני מתחילה מאיזה רפרנס, או מקטע מציור ימי ביניימי שמצא חן בעיני. יש גם הרבה אמנים שאני מסתכלת על עבודות שלהם ופתאום מבינה שהם נכנסו לי לתוך הציורים.

 

מ.ע: יש לך אלמנט בציור של הזנה מלמעלה, כמו גשם של אור, או קרן שיורדת. מאיפה זה מגיע?

 

א.ש: לכל אחד יש כזו חוויה, לא? למשל שהשמש יורדת עליך, האזור הזה של המצח. הציור עם האשה והשמש התחיל מזה שפשוט הסתכלתי על הקנבס והוא היה בפרופורציות מסוימות שרציתי להכניס משהו לתוכו, הרגשתי שהקנבס הוא כמו מיכל, ולכן זה צריך להכנס מלמעלה, זה כמו לפתוח שפה לבד.

 

מ.ע: כאילו הבד הופך לכוס.

 

א.ש: בדיוק, ואז הוא מן מיכל וצריך להתמלא במים, היה מן משחק כזה, ואז נכנסת דמות האשה פנימה.

יונקת דבש, 2019, דיו ובצבעי מים על קנבס, 100x185 ס"מ. צילום: יובל חי

מ.ע: איך קשורה האשה?

 

א.ש: אם זו כוס שמתמלאת, אז צריך איזו יישות לאסוף את הדבר הזה. היא מכניסה את האור פנימה, זה נכנס דרך השדרה שלה, טיפות צהובות פנימה. זה יצא ציור מאד מיסטי. אני מבדילה את עצמי ממישהי כמו הילדגרד (הילדגרד פון בינגן, אם מנזר ואמנית מהמאה ה-12) שיושבת ורואה חזיונות וישו מתגלה אליה. בשבילי הדברים מתגלים מהארצי ביותר. זה התחיל מזה שפרמתי חוט מהקנבס וטבלתי אותו בצבע צהוב ומתחתי אותו על הבד מקצה לקצה ושזרתי עליו טיפות ואז זה הזכיר לי את חוט השדרה ואז הכנסתי את האשה.

 

מ.ע: התייחסת לקנבס ממש כאל גוף, לקחת חלק ממנו וטיפלת בו. ומאיפה הגיע המראה האשורי?

 

א.ש: הגוף שלה זה מדימוי שלקחתי מנפרטיטי מתפללת לשמש, ואז חשבתי על הגברים האשוריים, ואיך הם מיוצגים עם הידיים בצדדים. מעניין אותי לקחת מכל מיני תרבויות, אני אוספת ברשת, גם דברים פרהיסטוריים. יש לה עיטורים מאוריים על הפנים, בצהוב.

 

מ.ע: גם העיטורים זו הסתרה, כמו עם העש שמכסה את הפנים.

 

א.ש: גם התחפשתי למאורית בתור נערה. יש שם כל מיני סלסולים, זה גם דומה לזקנים האשוריים. מעניין אותי שאפשר לקשור תרבויות שונות באופן אחר, דרך צורות.

 

מ.ע: העיטורים גם מעלימים את הדבר שהם מכסים. גם לפעולת הציור שלך עצמה יש אפקט דומה, יש איזה שחרור מפתיע מהגופניות.

 

א.ש: לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני לא נוטעת את הציור במציאות עכשווית, אין אצלי כמעט בכלל דימויים כאלה, חוץ מהמנעולים של האופניים. 

גל נעול, 2019, דיו וצבעי מים על בד, 81x47 ס"מ. צילום: יובל חי

עיגול שחור ושלוש נשיקות, 2019, דיו וצבעי מים על בד, 80x80 ס"מ. צילום: יובל חי

מ.ע: מוטיב נוסף, מהיסודות המופשטים בציור שלך, זה החור. את משאירה את המרכז ריק, ובדפנות הסתרה עם משיכות השיער.

 

א.ש: זה מגיע מזה שאני מתייחסת הרבה פעמים לציור כבנוי משני חלקים, המסגרת והתוך. שוליים ומרכז. אז החור הוא התוך. ואני מסמנת אותו לפעמים על ידי זה שאני לא אצייר כלום באמצע. יש עניין של איך הגבולות  משפיעים על הציור. זה באמת כמו הלב, המרכז שנמצא מול מי שצופה בזה.

 

מ.ע: את מרגישה שיש איזו התנוונות של האמנות היום, בתוך המפעל העצום של ייצור סחורות?

 

א.ש: אותי נורא מרגיע למשל שאני יודעת שכשאני נפגשת עם ילדים ומדברת על האמנות שלי, אז יש לי מה לדבר איתם, באמת. אני לא מדברת איתם על אמנות, אנחנו מדברים על החיים. וגם כשאני פוגשת אדם שמתעסק באמנות או איש רוח אז יש לי מה לדבר איתו על אמנות, אז אלה דברים שהם עוגנים

בשבילי, שדרך האמנות יש לי אפשרות לנכוח או לדבר, זה דבר שמניע אותי. אני גם אוהבת לראות איך דימוי שלי משפיע על אנשים, ומה הם אומרים.

 

מ.ע: גידול הילדים השפיע על האמנות שלך?

 

א.ש: היו לי רק שלוש-ארבע שנים שיצרתי בלי ילדים, אחרי זה כבר היו לי. המבט שלהם מאד חשוב לי, איך שהם רואים את העולם, מה שאני חווה איתם, מבחינתי זו השפעה מאד טובה. אני חושבת על מה שאני עושה כשאני פוגשת ילדים עם הציורים שלי, הייתי עושה מפגשים של סל תרבות, והייתי פורסת בפני הילדים ציורים ומדברת איתם. ואנחנו יכולים להגיע בשיחה למקומות קיומיים, מוסריים, של חברות, אהבה, רגשות, רק מתוך זה שאנחנו מסתכלים בציור ושואלים שאלות.

 

מ.ע: ילדים הרבה פעמים קולעים ישר ללב העניין כשהם רואים אמנות.

 

א.ש: זה מצחיק, אנחנו בחיים לא צועקים וצוחקים כשאנחנו רואים ציור, וילדים, אני יכולה לפרוס בפניהם ציור והם יכולים ממש לצעוק ולצחוק. ואני אומרת ממה נבהלתם או מה מצחיק תספרו לי. והם כזה: מי זה? זו אשה זה גבר? ילדים יכולים להגיד ‘הוא טרנסג’נדר’, ולא כל הכיתה יודעת מה זה, ועכשיו אני לא הולכת להסביר להם פוליטיקות, אני מחברת אותם לעצמם, על זה שאנחנו רוצים לפעמים להתחפש, לפעמים אנחנו רוצים להיות ככה ולפעמים ככה, ולא לדיבור מבחוץ, מה זה טרנסג’נדר, וקבלת האחר, זה הכל סיסמאות. בגיל כזה אני מנסה לחבר אותם שזה אצלם, שזה רלוונטי, ולא שם בחוץ, ומפחיד. אי אפשר לעבוד על ילדים, שאלות קיומיות מעניינות אותם.

דיוקן עצמי, 2009, גירי שמן, דיו וצבעי מים על נייר, 50x70 ס"מ. צילום: יובל חי

א ף - ע ל - פ י  ספר אמן של אסתר, 2020, (324 עמ')

צילום: יונתן צופי

צילום: יונתן צופי