מ: נקודה ראשונה שרציתי להעלות היא ‘הנייר הלבן’ כאלמנט שחוזר בעבודות שלך - הנייר עצמו, נייר ריק. ההופעה הראשונה שאני מכיר זו ההצמדה של נייר מדפסת לענף דקל בתערוכה ’סגולה’ בעבודה בשם ‘שלט’ (גלריה קו 16, 2005). עוד דוגמה היא העבודה ‘הדפס כיס’ בה נייר שקופל ונכנס לכיס מוצג פרוס ומוכתם מהבגד שבתוכו הוא היה, ויש גם את העבודה ‘חתך הזהב’ בה אתה חותך נייר גיליון לחצי ואת החצי לחצי וחוזר חלילה, בידיים מלוכלכות מדיו. אני מזהה בעבודה שלך דיכוטומיה בין האמנות המערבית כמחשבה טהורה, לבין התרבות הנמוכה: המימד של המציאות החברתית, הכי ‘שכונה’, הבית הישן, העבר. מעניין אותי איך נוצר החיבור ב’שלט’: ענף דקל זה משהו עתיק פה, ואתה מצמיד אליו נייר מדפסת - זה מפגש מאד מפתיע. ובקיפולים של דף הנייר ב’הדפס כיס’, הנייר הריק מרמז בתוכו על איזושהי אינסופיות של התקפלות, מן מחשבה שיכולה להמשיך גם כשהחומר מפסיק, וגם שם, במינון מאד מעודן, אני מזהה בקנה המידה של הכיס את המימד החם של החיים עצמם. תוכל אולי לשחזר את מהלכי החשיבה שהובילו לזה?

א: זה נכון, יש באמת הרבה... זה מצחיק, אני לא אמרתי, יש לי פטיש לנייר. זה אחד הדברים הכי אינטימיים שאני יכול לספר לבנאדם, אני לא יודע אם זה הזמן... אבל אני אספר לך: היה לי ממש חסר נייר כשהייתי ילד. הייתי ממש בנאדם של ציור, והיו חסרים לי ניירות, וכל העבודה שלי קשורה למחסור, ולמצב שאני לא מספיק שולח את היד לקחת. ילד בגן, יש את הדפי מחשב שאיזו אמא שהיא מזכירה... סתם אני אומר, בבנק ישראל מביאה, ויש לילדים נייר, ואני איכשהו אין לי נייר, ואני צריך נייר כל הזמן, אז אני מחפש נייר, ואני מוצא את עצמי מגיע לספריות בית-ספר ומוציא סכין וחותך את הנייר הראשון של הספרים (צוחק), שיהיה לי נייר, עושה מלא פעולות של להשיג נייר... ואני עדיין כל הזמן רוכש ניירות, מקבל ניירות בירושה, יש לי איזה עניין עם זה. זה מצע פוטנציאלי, אבל זה גם אובייקט של תשוקה, שגם מציע איזו הבטחה או פחד. מבחינתי זה הפוטנציאל, זה המקום שדברים בו מאד טעונים. הדבר הביוגרפי הזה שאני מספר לך, לא חשבתי עליו ביחס לזה שאני עובד עם ניירות ריקים, אני מכיר את הסיפור הזה על עצמי, אני מספר אותו לחברים בחדרי חדרים, אבל לא חשבתי שהוא קשור, אז עכשיו גיליתי שכן.

אז הנייר הריק הזה בכל דוגמא מתפקד טיפה שונה, באמת, קורה סביבו משהו. לגבי הנייר המקופל (‘הדפס כיס’), הוא בעצם נייר שהלכתי איתו במשך שבועיים בג’ינס מאד זול באמריקה, ורציתי שהג'ינס יוריד אליו צבע, וגם הרגשתי שם חשוד, בלי ניירות, ורציתי איזה פתק... להיות עם איזה פצצה, עם איזה אקדח בכיס, ולתת לזה לעשות זמן. לגבי הנייר על הענף דקל ('שלט'), לקחתי את זה בעצם מהלוויה של ערפאת. ראיתי שאנשים תלו את הדיוקן שלו על כפות תמרים, כי לא היו שלטים מעוצבים, אז רציתי גם לעשות את זה. לא היה לי צורך לשים את ערפאת או מנהיג פוליטי אחר, רק לתת לענף להשפיע על נייר המדפסת שמתכווץ לפי הענף דקל, כמו אוריגמי, כשהוא ישן הוא נסגר קצת, מתקפל כמו השמלות היפות האלה, פליסה. אז זה כאילו לסגור את הנייר עם העלה. ועם 'חתך הזהב' זה היה לייצר עם נייר לבן שני נרטיבים בעצם, העלילה של החיתוך של הנייר באצבעות מלוכלכות והעלילה של החיבור שלו מחדש, כאיזה פרקטל. הדיספליי הזה, היחס בין מה שקורה בקיבוץ של טביעות האצבעות, שזה צורה אחת, ובין מה שקורה מהבחינה הגרפית, בסידור הניירות מחדש לאחר החיתוך שלהן, זה גם מדבר על אינסופיות, פרדוקס של זנון כזה, שתמיד אתה יכול לחתוך את זה לחצי וישאר מרחק. אגב, עכשיו אני צורב ניירות בשמש לפרוייקט החדש ויש לי על הריצפה ניירות שאני פשוט מיישן, זה גם קצת כמו לצייר, אבל זה גם כמו שיש לך כסף בכיס, כאילו יש לך נייר (צוחק), אתה יכול לעשות עם זה משהו.

מ: גם משהו שאתה יכול להסתתר מאחוריו.

א: כן, ממש, אתה יכול להתחבא.

מ: אמרת שנייר הוא פוטנציאל, וזה מתחבר לי עם מה ששבא סלהוב כתבה על הנייר הריק שלך ב’סגולה’, שהוא מגלם גאולה, היוולדות מחדש לתוך משהו חדש ונקי. אז זה גם פוטנציאל להכל. מסגרת שהכל יכול להתרחש בה.

א: טבולה רסה, ברור. זה גם לא הבד הריק, הבד הריק הוא כבר שמן מדי, מישהו החליט שהוא בתרבות.

מ: כן, הבד הוא אובייקט, זה מלא חומר.

​

א: והנייר לא ריק, הוא נייר-ריק, יש לו רק גבול.