מרבה עיניים: במרכז כל העבודות שלך נמצא יופי מהפנט שמושך את המבט, אבל יחד איתו עולה תחושה רעילה, או תחושה של לאחר אסון. למשל החשופיות שלך, יש להן צבעוניות מפתה, וצבעוניות כזו בטבע עלולה להצביע על רעילות. גם קופסאות האור שלך, הן מוארות בצבעוניות זרחנית וקריסטלית, כמו אור שעובר דרך זיהום. ויזואלית לעבודות יש כוח משיכה שואב, כמו חור שחור, זהו יופי עם כוח מטמטם. 

​

איתן בן משה: התיאור שלך כל כך יפה, אני לא יודע מה להוסיף.

​

מ.ע: איך הגעת ליצור את השפה הזאת?

א.ב.מ: נזכרתי ברגע מסוים, גרתי כמה שנים בניו יורק וישבתי כמה ימים בריטריט בתוך מרכז שנקרא שאמבאלה סנטר, מקום של בודהיזם ואמנות, ובאותו יום אישה מאד חכמה דיברה על ההתהוות המותנית, תחום בבודהיזם על איך הכל תלוי בהכל וחסר קיום עצמאי (התלות ההדדית הסיבתית). באיזשהו שלב קצת איבדתי אותה, אבל משהו בצליל של הקול שלה ובאמת הפנימית שלה התחיל לחדור אלי, ופתאום ביקשתי מעצמי בקשה - תת מודעת או מודעת, לראות את האנשים סביבי בצורה אחרת. זה היה הרגע הראשון בו התחלתי להבין שאם בן אדם מתכוונן, הוא יכול לראות משהו שאתה יכול לקרוא לו הגופים הפנימיים, הילות או תדרים, שיש להם נראות ויזואלית שבמובן מסוים הראייה האופטית שלנו רק מסתירה. ואז התחלתי לעשות הרבה רישומים מתוך ההתבוננות הזו בבני אדם, בבעלי חיים ובצמחים, וגם נכנסתי לעבודה עם תכנת מחשב שעזרה לי לייצר סוגים שונים של אור. כמה שנים אחרי זה עשיתי תרגיל לסטודנטים, העמדתי אותם מול דוגמן שישב לבוש באמצע החדר וסידרתי את כני הציור שלהם באופן כזה שלא תהיה להם דרך לראות את הכן של הזולת. ואמרתי להם בואו נשחק משחק, נניח שהבן אדם הזה מקרין אור בצבעים מסוימים, אתם לא צריכים להאמין לי שיש דבר כזה. הכנסתי אותם טיפה לרוח הדברים עם קצת מדיטציה, הם זרמו איתי, וזה היה מפתיע עד כמה הצבעים שהם זיהו וציירו היו דומים. אני חושב שמדובר ביכולת ראייה שיש לכולנו ואמנות עוזרת לנו לפתח סוג כזה של יכולות ברבדים רבים. שנים אחרי זה כשהתחלתי להתנסות בחומרים פסיכודליים המראות שראיתי היו לי חזקים מאוד אבל מוכרים. האמנות היא לא העיקר, היא תופעת לוואי של מסע שאני עושה, שעניינו לא אמנות, עניינו התפתחות של התפיסה, פתיחה של ההכרה ברבדים שונים. אמנות שלא עוזרת בזה עבורי היא לא מעניינת, לא שלי ולא של אחרים.  

רוב העבודות שלי שנעשו בחוץ, במחלפים או על קירות חיצוניים של בתים, בארץ ובלונדון עם חלילי האוזון, נבעו מפרקטיקה שפיתחתי, בה אני יכול להסתכל על מקום מסוים והפסל, האובייקט, או האירוע, מופיע בראייה שלי. פעולת האמנות היא כמו תופעת לוואי של הראייה הזאת. והיא תמיד סוג של כישלון אל מול מה שראיתי כי כשזה בא לידי ביטוי בחומר או במדיה, זה תמיד לוקה בחסר. אבל אני אוהב את הפער הזה.

מ.ע: למה?

א.ב.מ: כי זו תוצאה של ההתנגדות של המציאות שאנו קוראים לה בטעות המציאות הפיסית. יש כל מני רבדים לקיום שלנו, ויש רבדים שיש בהם התנגדות לחשיפה של רבדים אחרים, וזה טוב כי זה מייצר מתח וזה הופך את העולם למקום הרבה יותר מעניין. תאר לך שהייתי יושב איתך פה בחדר והתודעות שלנו היו לגמרי מאוחדות, וכל מה שהיית חושב וחש אני הייתי חושב ומרגיש. לא היינו צריכים לדבר- זה היה עולם חסר. אני אוהב שאני לא מבין אותך ואתה לא מבין אותי ואנחנו עושים מאמץ עצום בשביל להעביר אינפורמציה. אני חושב שאמנות לא נועדה לעצלנים כי מי שרוצה להעביר את האינפורמציה הזאת צריך ללכת נגד הכשל הזה מהבוקר עד הלילה.