איתן.jpg

פורטל שחור, 30x90x90 ס”מ, מסגרת אלומניום, פרספקס, זכוכית, הדפסות תלת מימדיות, גבישים, חפצים ושברי מראות, נורות LED, מערכת תאורה. מתוך 'אג'נדה', פורום גבעון. אוצרת: נעמי גבעון, 2020.

05.12.2020- נפגשתי עם איתן בן משה בסטודיו שלו ברחוב סלמה בתל אביב.

מרבה עיניים: במרכז כל העבודות שלך נמצא יופי מהפנט שמושך את המבט, אבל יחד איתו עולה תחושה רעילה, או תחושה של לאחר אסון. למשל החשופיות שלך, יש להן צבעוניות מפתה, וצבעוניות כזו בטבע עלולה להצביע על רעילות. גם קופסאות האור שלך, הן מוארות בצבעוניות זרחנית וקריסטלית, כמו אור שעובר דרך זיהום. ויזואלית לעבודות יש כוח משיכה שואב, כמו חור שחור, זהו יופי עם כוח מטמטם. 

איתן בן משה: התיאור שלך כל כך יפה, אני לא יודע מה להוסיף.

מ.ע: איך הגעת ליצור את השפה הזאת?

 

א.ב.מ: נזכרתי ברגע מסוים, גרתי כמה שנים בניו יורק וישבתי כמה ימים בריטריט בתוך מרכז שנקרא שאמבאלה סנטר, מקום של בודהיזם ואמנות, ובאותו יום אישה מאד חכמה דיברה על ההתהוות המותנית, תחום בבודהיזם על איך הכל תלוי בהכל וחסר קיום עצמאי (התלות ההדדית הסיבתית). באיזשהו שלב קצת איבדתי אותה, אבל משהו בצליל של הקול שלה ובאמת הפנימית שלה התחיל לחדור אלי, ופתאום ביקשתי מעצמי בקשה - תת מודעת או מודעת, לראות את האנשים סביבי בצורה אחרת. זה היה הרגע הראשון בו התחלתי להבין שאם בן אדם מתכוונן, הוא יכול לראות משהו שאתה יכול לקרוא לו הגופים הפנימיים, הילות או תדרים, שיש להם נראות ויזואלית שבמובן מסוים הראייה האופטית שלנו רק מסתירה. ואז התחלתי לעשות הרבה רישומים מתוך ההתבוננות הזו בבני אדם, בבעלי חיים ובצמחים, וגם נכנסתי לעבודה עם תכנת מחשב שעזרה לי לייצר סוגים שונים של אור. כמה שנים אחרי זה עשיתי תרגיל לסטודנטים, העמדתי אותם מול דוגמן שישב לבוש באמצע החדר וסידרתי את כני הציור שלהם באופן כזה שלא תהיה להם דרך לראות את הכן של הזולת. ואמרתי להם בואו נשחק משחק, נניח שהבן אדם הזה מקרין אור בצבעים מסוימים, אתם לא צריכים להאמין לי שיש דבר כזה. הכנסתי אותם טיפה לרוח הדברים עם קצת מדיטציה, הם זרמו איתי, וזה היה מפתיע עד כמה הצבעים שהם זיהו וציירו היו דומים. אני חושב שמדובר ביכולת ראייה שיש לכולנו ואמנות עוזרת לנו לפתח סוג כזה של יכולות ברבדים רבים. שנים אחרי זה כשהתחלתי להתנסות בחומרים פסיכודליים המראות שראיתי היו לי חזקים מאוד אבל מוכרים. האמנות היא לא העיקר, היא תופעת לוואי של מסע שאני עושה, שעניינו לא אמנות, עניינו התפתחות של התפיסה, פתיחה של ההכרה ברבדים שונים. אמנות שלא עוזרת בזה עבורי היא לא מעניינת, לא שלי ולא של אחרים.  

רוב העבודות שלי שנעשו בחוץ, במחלפים או על קירות חיצוניים של בתים, בארץ ובלונדון עם חלילי האוזון, נבעו מפרקטיקה שפיתחתי, בה אני יכול להסתכל על מקום מסוים והפסל, האובייקט, או האירוע, מופיע בראייה שלי. פעולת האמנות היא כמו תופעת לוואי של הראייה הזאת. והיא תמיד סוג של כישלון אל מול מה שראיתי כי כשזה בא לידי ביטוי בחומר או במדיה, זה תמיד לוקה בחסר. אבל אני אוהב את הפער הזה.

 

מ.ע: למה?

 

א.ב.מ: כי זו תוצאה של ההתנגדות של המציאות שאנו קוראים לה בטעות המציאות הפיסית. יש כל מני רבדים לקיום שלנו, ויש רבדים שיש בהם התנגדות לחשיפה של רבדים אחרים, וזה טוב כי זה מייצר מתח וזה הופך את העולם למקום הרבה יותר מעניין. תאר לך שהייתי יושב איתך פה בחדר והתודעות שלנו היו לגמרי מאוחדות, וכל מה שהיית חושב וחש אני הייתי חושב ומרגיש. לא היינו צריכים לדבר- זה היה עולם חסר. אני אוהב שאני לא מבין אותך ואתה לא מבין אותי ואנחנו עושים מאמץ עצום בשביל להעביר אינפורמציה. אני חושב שאמנות לא נועדה לעצלנים כי מי שרוצה להעביר את האינפורמציה הזאת צריך ללכת נגד הכשל הזה מהבוקר עד הלילה.

קרן כסופה, 30x30x170 ס”מ, יציקת אפוקסי, שיערות, פיגמנטים, זכוכית גרוסה וסרט אנימציה אילם. מתוך 'חולמים', גלריה זומר, אוצרת: טלי בן-נון, 2010.

מ.ע: אבל העבודה יותר שלמה כשמצליחים לחדור עם הכוונה אל המציאות ומגיעים למימוש גבוה, כשמעבירים את האינפורמציה באופן ברור.

 

א.ב.מ: כן, ברגע קסם קורה דבר עוד יותר מדהים, כל ההפרדה נעלמת. אם זכית ברגע קסם כזה, כאמן או כמתבונן, אז בכלל ההפרדה בין יכולת הראייה או התודעה מתפרקת לגמרי אל תוך החומר ולהיפך. ואז נוצר אירוע שהוא מאד שלם ומאיר.

 

מ.ע: היו רגעים שהמימוש היה קרוב במיוחד למה שהתכוונת?

 

א.ב.מ: היו רגעים כאלה, ואלה רגעים שפולטים אחר כך על ממד הזמן הרבה אנרגיה חיובית וזה עוזר כשיש תקופות ארוכות בלי רגעים כאלה וגם עם רגעים ממש לא קלים. אבל אני אדם סבלני. יש לי אמון שהרגעים האלה הם מקצב בזמן, הם באים מדי פעם וטוב שהם באים מדי פעם ולא כל הזמן. במיוחד בפיסול יש הרבה עבודה הפקתית, רק לבנות קופסת אור כזאת ולהרכיב את כל החשמל וגופי התאורה בפנים בעזרת איש מקצוע, בשביל שאני אוכל להתחיל לשחק לוקח זמן. אז זה טוב, זה זמן שאני טיפה נח.

 

מ.ע: זמן להתכוונן נפשית לקראת העבודה.

 

א.ב.מ: כן, אני מתעסק הרבה בתוכנות תלת ממד אז פתאום במשך שלושה חודשים אני לומד תוכנה חדשה. זה חופש בשבילי, זה ממלא לי את הימים במשהו ומאפשר לתהליך מסוים להתנהל בינתיים בנפש, לא בתוך חומר או ביצירת דימוי.

 

מ.ע: כן, לפעמים כשמנסים לממש משהו לפני הזמן שלו, כשאתה עדיין לא לגמרי שם, זה הורס כל אפשרות שלו בעתיד להיות. עשיתי את הטעות הזאת הרבה פעמים. אני שש לגעת בחומר לפני שאני נמצא במקום של חיבור.

 

א.ב.מ: (מחייך) כן.

פרט מתוך; 'האור הלבן'. תערוכת יחיד. גלריה אלון שגב, 2014. (צילום: אלעד שריג)

מ.ע: עבודות הזכוכית שלך נראות כל כך שבריריות. הן מספיק אמידות לשרוד אחרי התערוכה?

 

א.ב.מ: העבודות האלה הוצגו פעם ראשונה באופן מקיף בתערוכה יחסית גדולה שנקראה ‘האור הלבן’, באלון שגב, ב-2014. יצא לי להגיע לכל מני אספנים וקצת לתקן אותן מדי פעם, ואפילו שלחו אותי עד לשבדיה כדי לתקן שלוש עבודות שהגיעו לשם לאיזה אוסף.

 

מ.ע: בתיקון אתה מנסה לשחזר אותן או שזה משתנה?

 

א.ב.מ: אי אפשר לשחזר אותן לגמרי, אלה עבודות שיש להן ממד של השתנות קלה. אבל הן הרבה יותר חזקות ממה שהן נראות. הובלתי אותן מישראל לסטודיו בברלין בעצמי והן הגיעו כמעט ללא פגע. למדתי היטב את האמנות של לארוז עבודות זכוכית. כל הרעיון הוא שהעבודה צריכה לצוף. היא לא מונחת, היא צפה במרכז הארגז עם קרשים שעוברים באמצע עטופים בחומר רך והארגז עצמו צריך דיוק מאד גדול ברמת הגמישות כשהוא פוגע במשהו, שיהיו ספוגים חזקים שיספגו את המכות.

 

מ.ע: איך התחלת לעבוד עם הזכוכית?

 

א.ב.מ: אני בדרך כלל רואה צורות מסוימות, שקיפויות מסוימות או צבעים מסוימים ואז מנסה להבין עם איזה חומר צריך לעבוד כרגע כדי להוציא את זה. זה לא בא מזה שאני רואה חומר ואז הוא מעניין אותי. מבחינתי אנחנו לא יוצרים בחומרים אלה באנרגיות, ברעיונות, בפוליטיקה, בתחושות והחומר הוא רק המימוש, שלפעמים נקרא אמנות.

 

מ.ע: ואז החומר עצמו מכתיב מלא דברים.

 

א.ב.מ: נכון, נוצר סוג של ריקוד בין הסיבה שבחרתי את החומר לבין התכונות של החומר עצמו שמתחילות גם לדבר. בסוף הרי לחומר יש רצון ויש לו זיכרון. ואני לא פשיסט, אני לא אקח כמה חתיכות זכוכית ואהפוך אותן לעובדי כפייה שלי. אני צריך לתת גם להן מקום ורספקט. אם אני אנסה לכפות עליהן בכוח כל מיני דברים שהן לא יכולות אז הן יכולות לפגוע בי אחר כך (צוחק).

 

מ.ע: למרות שהן נוצרו עם להביור, העבודות משדרות תחושה של קיפאון. הן מצניחות את הטמפרטורה בחדר.

 

א.ב.מ: המילה קיפאון עלתה בשיחות בהקשר של העבודות האלה, ואני יכול להבין למה, אבל היא קצת קשה לי למען האמת, בדיבור כימי או פיזיקלי יותר קל לי להבין את המושג הזה כי שם הוא יחסי תחת מספרים. אבל במציאות התודעתית, באופן בו אדם חווה דברים, אין באמת קיפאון, זה לא קיים גם לא במוות.

 

מ.ע: מבחינה מטאפורית. אני זוכר שהסתובבתי ברחוב החמים ואז נכנסתי לאלון שגב וראיתי את זה - זה לא רק קיפאון של טמפרטורה, זה גם קיפאון של הזמן.

 

א.ב.מ: זהו, שאין לנו את הפריבילגיה הזאת, אנחנו כל הזמן בתנועה. גם אם אתה עומד מול כדור זכוכית קפוא, אפילו רק מעצם העובדה שאתה מעפעף, אתה רואה את זה כל קמצוץ שניה אחרת. הקיפאון הזה הוא סוג של אשליה מזיקה. אני נמשך לרגעים שהאמנות היא מקום של נוכחות, כי היא חושפת נוכחות יותר מעשייה, אולי נוכחות היא סוג של איכות של קפאון ותנועה יחד. במובן מסוים כשהעשייה טובה היא הופכת להיות שקופה. גם אם אמן טוב בונה פירמידה ענקית יצוקה באיזה פולימר, עדיין יש שקט באוויר כי נחשפת נוכחות מאד גדולה.

פרט מתוך; 'עדעולם'. תערוכת יחיד, מוזאון הרצליה, אוצרת איה לוריא, 2019. (צילום: לנה גומון)

מ.ע: יש גם בעבודות האלה מצד אחד יופי קריסטלי מכוכב אחר, אבל נמצא שם גם כיעור, אצלי הן מעלות למחשבה מכורי סמים בדרום תל אביב.

 

א.ב.מ: למה מכורי סמים בדרום תל אביב זה דבר מכוער?

 

מ.ע: כי הגוף רוצה להיות בריא ונקי והוא חש סלידה כשהוא פוגש משהו חולה ופצוע.

 

א.ב.מ: אז למה אנחנו מכורים לקולנוע שמראה דברים מזעזעים?

 

מ.ע: להבנתי, כי יש הפרדה ברורה והרמטית. גם בקופסאות האור שלך אתה מאפשר לנו להסתכל על לכלוך בלי שהוא יכול לגעת בנו.

 

א.ב.מ: אני מסתכל פה על כל מיני פינות בדרום תל אביב. ואני רואה כל מיני דברים שהם כמעט מוטציות של מציאות. חתיכת בשר שמרקיבה על איזה מרזב, שאיזה נרקומן מתיישב לידה כל ערב ומסדר פקקים של בירה בשורה, כי זו האובססיה שלו, בעיני זה מהפנט.

 

מ.ע: רואים (מחייך). אתה נהנה יותר מיופי כשהוא טבול בכליה?

 

א.ב.מ: לאו דוקא. אני אוהב לצלול, ושוניות אלמוגים ממלאות אותי בתחושת יופי עצומה.

 

מ.ע: אזורים אדירים של אלמוגים מתו בשנים האחרונות.

 

א.ב.מ: נכון. אני צולל בסיני מגיל 8 ואני רואה את ההתדרדרות. צללתי גם בעוד מקומות. עדיין יש סביבות מאד יפות. ריף אלמוגים הוא באמת תערובת של חיים ומוות שמייצרים מיקשה אחת חשופה ויפהפייה שגם חלקי ציוויליזציות שקועים בתוך הגושים הענקיים של הריף.

 

מ.ע: חשבתי לאחרונה על זה שסנפירים הם כנפיים של מים. תוצאה של ההבדל בין המולקולות של אוויר למולקולות של מים.

 

א.ב.מ: כן, זה מדהים, הבדיחות של הטבע. ראיתי סוסוני ים, וזה ממש נראה כמו סוס, ואין שום קשר אבולוציוני ישיר ביניהם. משפחות שנפרדו לפני מיליוני שנים, או אלמוגים שנראים ממש כמו מוח של אדם, אותה צורה, אותה חציה של המרכז, מוח אחורי. בדיחות של הטבע שמראה לנו שכל ההפרדות שאנחנו עושים הן מופרכות.

 

מ.ע: כן, אותם חומרים שפועלים בתוך אותם חוקים.

 

א.ב.מ: יש את תאוריית המונאדות של לייבניץ, אני רואה בה תאוריה אסתטית, הוא אומר שכל דבר בטבע הוא מונאדה. זה יכול להיות גרגר חול קטן וזו יכולה להיות גלקסיה. המונאדה היא חסומה לחלוטין, אין לה חלונות למציאות והיא מכילה את כל העולם בתוכה. אז למה בכל זאת פרפר שונה מגרגר אבק, כי יש מעט מעט דברים שכן מגיחים החוצה לעולם והשוני בין הדברים שמגיחים הוא טיפה שונה, אבל כל דבר שאתה רואה מכיל את האינפורמציה של כל היקום, וההבדל בין דברים הוא בכך שהמעטפת מחלצת החוצה אינפורמציה טיפה אחרת מכל העולם. לכן כשנפגוש חייזר אז יכול להיות שהוא יהיה דומה לנתן זך או למלניה טרמפ, כי זו אותה אינפורמציה לחלוטין, ההבדל טמון רק באיזה חלק ממנה בוחר להיות חשוף בפני העין. זה קשור למה שאמרתי לך קודם לגבי הסוג ראייה הזה. בסופו של דבר פיתוח של ראייה עמוקה יותר, זה לראות יותר מהמנעד הזה שכל מונאדה חושפת באופן טבעי לכאורה.

 

מ.ע: אני חושב שחייזרים יהיו כל כך שונים מאיתנו, בגלל הבדלי הגודל בין הפלנטות, הם מתקיימים בקצב כל כך אחר שלא נוכל לראות אותם.

 

א.ב.מ: זאת אומרת שיכול להיות שהם חיים בינינו ואנחנו לא יכולים לקלוט אותם, יכול להיות שהם כאן איתנו בחדר, אבל הם בנויים באופן כזה שהיחס שלהם לגרביטציה שלנו ולקרני האור והראייה שלנו הוא כל כך אחר.

 

מ.ע: אני חושב שאין אפשרות לאחד לפגוש בשני ולהפך.

 

א.ב.מ: יכול להיות שעדיף ככה (מחייך). מה שנקרא “אתה אף פעם לא לבד”.

בתור ילד היו צוחקים עלי, גם כי יש לי גולגולת טיפה מוארכת וגם כי ראשי התיבות שלי זה עב”ם אמנם עם אלף, אבל לבן שלי קראתי עדן, אז הוא כבר ממש עב"מ. (צוחק).

חשופית 3, 600x50x 50 ס”מ, פיברגלאס רווי פיגמנטים, שידרת מתכת, ציפוי אפוקסי. מתוך 'בחזרה אל הטבע', הגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים, אוצרת: הדס מאור. 2020.

מ.ע: אפרופו ‘לבד’, בעבודות שלך יש תחושה חזקה של בידוד, ניתוק מסביבה אנושית. גם בעבודות הזכוכית, כצופה יש תחושה שאתה האדם הראשון שהגיע למקום, כי אם בני האדם היו שם לפניך זה כבר היה נחרב, ויש את עבודת הוידאו עם שני הברבורים ששטים על פני בוץ קפוא על התמזה. סימני חיים על סף האפס, רטט אחרון של חיים.

 

א.ב.מ: לאחרונה עשיתי עבודות עם מזרונים, גם במוזיאון הרצליה וגם בתערוכה בגנים הבוטניים בפוטסדאם. זה מבנה של מזרונים שביניהם חלקי זכוכית שמייצרים סאונד ואנשים שוכבים עליהם. אז יש לי לפעמים מגע עם בני אדם. אבל בעצם מה שאתה אומר עכשיו נכון לכל הזרם באמנות שקוראים לו מופשט או קונספטואלי, אני לא חושב שזה מייחד את העבודות שלי. 

 

מ.ע: אני חושב שהשורשים מגיעים לשם, וגם למודרניזם של מונדריאן, זה מפגש של אדם שמתקשר עם צורות כישות עצמאית. לתפיסתי, אתה העצמת את הממד הזה, בודדת את האמנות מהסביבה אנושית. 

 

א.ב.מ: בסוף, עיניים אנושיות פוגשות את העבודות שזה אולי סוג של גאולה מהבדידות שתיארת אבל אני לא חווה אותן כקשורות לבדידות. מה שכן, יש שם רגע של להיות לבד עם החומר, אבל אני ממש לא מרגיש איתו לבד, אני מרגיש אליו קירבה גדולה, אני לא חש את זה כבדידות.

 

מ.ע: זה בדיוק העניין. אתה מתקשר עם משהו, אבל זה לא בן אדם, אלא משהו שנמצא בתוך החומר. בכלל יש תחושה בעבודות שאנחנו נמצאים אחרי עידן האדם.

 

א.ב.מ: נכון, יש שם סוג של אנימיזם. יש לי קטעים שאני צולל שאני ממש חווה את זה כמצב אקסטטי של עשיית אהבה עם הדבר הזה שנקרא ים. יש לי את החוויה הזו עם המדבר לפעמים וודאי שיש לי אותה בסטודיו. העולם של בני האדם הוא נחמד אבל הוא ממש לא מספק והוא מאד חלקי. אני חושב שאנשים שחיים חיים שלמים באינטימיות רק עם בני אדם מיצו חלק מאד קטן מהפוטנציאל שלהם. הגל הגדול של אמנות שמקדישה עצמה לפוליטיקה של זהויות, ויתר בעיני על חלק עצום בקיום האנושי ומרוב עניין ב"אחר", זה נהיה סוג חדש של נרקסיזם של האנושי והחברתי.

אפשר לחשוב כמה בני אדם זה דבר מעניין. עשיתי לפני הרבה שנים מילואים ושמרתי על גבעה שאף אחד לא צריך, וכל פעם שהייתי עולה לשמירה היה מופיע גמל שלמה. אותו אחד. הוא היה יודע מתי אני עולה לשמור כי היו לי את השעות הקבועות שלי. שם הבנתי שגמל שלמה הוא ישות פילוסופית הרבה יותר עמוקה מרוב המורים שהיו לי היו לנו שיחות מאד מעניינות (מחייך). במובן הזה המצב היצירתי שלי הוא יותר סוג של תקשור מאשר השתעשעות אסתטית או הבעה. אני חווה אותו יותר כאירוע של המפגש שלי עם החומר.

פרט מתוך; 'עדעולם'. תערוכת יחיד, מוזאון הרצליה, אוצרת איה לוריא, 2019. (צילום: לנה גומון)

אפרופו עניין של נוכחות ומשחק, בזמן האחרון יש לי הרבה מחשבות על הסוריאליסטים, מדאלי ועד איב טנגווי, זאת תנועה שלכאורה קשורה בדמיון, בחלום, בתת־מודע באקסטטי, אבל זו התנועה הכי סומטית שאני מכיר במאה העשרים, במובנים מסוימים העבודות של איב טנגווי הן עבודות שהרבה יותר עסוקות בגוף הקונקרטי שלנו וביחס שלו לקוסמי מאשר עבודות של סזאן למשל. 

על סזאן, אני חושב שהוא אמן ניו אייג’י, הוא כמובן היה שונא את ההגדרה הזו. אני חושב שאפשר לראות תודעה של השדה המאוחד עמוק בתוך העשייה שלו. זה ניסיון להראות את הדבר שאי אפשר שנקרא “הכל”. סזאן מנסה לראות הכל, בין אם זה הר בצרפת או שחקני קלפים, הם מבחינתו רק שער לראות הכל, ובגלל זה המאבק שלו בציור זה מאבק מרתק ובלתי אפשרי וכשאתה קורא את היומנים שלו ומה עבר עליו אתה מבין לאיזה מצוקות הוא נכנס מזה.

 

מ.ע: עבורי הוא האמן שנאבק לבטל את הקונטור, ההפרדה המוחלטת בין אובייקטים, בין עץ והאדמה ממנה הוא יוצא, או בין הר לשמים מעליו, הם חלק ממערכת אחת.

 

א.ב.מ: וזה קשור מאד. ויחד עם זאת הוא מתעקש להיות בקונקרטי. המאבק של סזאן הוא בעיני רוחני והרואי. להכניס אותו לנרטיב המערבי הטראגי לא אפשר ליצירה שלו להגיע לפתיחה מלאה. הוא עשה דרך שצריך לחזור וללמוד היום, גם בהקשר של אמנות דיגיטלית ואמנות מדיה. היום מתעסקים הרבה בלוגריתמים שמעבדים אינפורמציות מעולמות שונים יחד, כמו בעבודה היפה של פייר וויג; .UUMWELT אני חושב שהלוגריתם שסזאן פיתח לעיבוד תמונה מתוך מציאות שהיא מפגש של אין סוף כיוונים עם פיסת קנבס ארוגה הוא גאוני ורלוונטי מאוד. לוגריתם שמנסה להמחיש את האינסוף מוטל בגופים ארציים.