מ.ע: עבורי לגלות קשרים סמויים כאלה בעבודות שלי נותן את האינדיקציה שאני נמצא בטריטוריה נכונה, שהדברים המרכזיים נוכחים.

מה לגבי הרגע שבו ציור יוצא החוצה מהסטודיו? אני מרגיש שמתרחש שינוי ברגע שהציור שלך פוגש את הקהל. אסכולת הציור הזו זוכה לאהדה רבה גם אצל אנשים שאינם קהל טיפוסי של אמנות עכשווית. כי הציורים האלה מעוררים התפעלות מיידית, מעצם הזיהוי של ‘וואו, זה נראה כמו במציאות!’. בעוד שבזמן הציור אתה נמצא בחוויה של קשב לאור, וחווה מפגשי כתמים מופשטים. אני מוצא קשר מסוים בין העלייה בפופולאריות של הציור הפיגרטיבי-ריאליסטי בישראל ועלייתה של המוסיקה המזרחית.

ד.נ: תראה, אני מתייחס למושג אמנות כתואר מצוינות. זו תפיסה קצת מיושנת אבל אני מרגיש איתה מאד נוח. אני לא מוצא הרבה משמעות למילה ‘אמנות’ או להגדרה ‘אמן’. אני צייר, אני לא אמן. אני מבין מה זה אומר להיות צייר. אני תופס את עצמי כבעל מלאכה, על כל מה שמשתמע מזה. אני מנסה, במובן הכי בסיסי של המושג הזה, לעשות הטוב בעיני שולחי. זאת אומרת אף אחד לא שלח אותי, חוץ ממעט קומישנים אני מצייר מה שאני רוצה, אבל מרגע שמתחיל להתעורר בי רצון או כוונה לציור, אני מתייחס לזה בתחושה שגוייסתי. ואני מנסה להיות מאד אחראי למעשים שלי ומאד ישר. אז זה אומר שאם יש לי רעיון אני לא ישר קופץ לעשות אותו, אני שם אותו במגירה, ונותן לו להתייבש קצת, ובודק באיזו מידה הוא מתמיד, מחזיק במשמעות שלו, כי הרבה פעמים זו התלהבות כזו ואחר כך יש הרגשה של תיפלות, שבעצם הייתי עסוק בהתלהבות מעצמי. אני לא נהנה מההרגשה הזאת, יש בה משהו ממש מביך. העשייה שלי, באה ממקום של התבוננות ושמה אותי בעמדה שהמדד להצלחה הוא חיצוני. יש אמת מידה, יש סרגל, שהוא גדול ממני, לא אני קובע אותו. זה מעמיד אותי תחת סרגל אתי מסוים. זה אחד המאפיינים של בעל המלאכה. שלא הוא קובע את הקריטריון, הוא מתבטל מול הקריטריון. הוא צריך לעמוד ברף מסוים והרף הזה קדום לו.

אני חושב שבאדם המשכיל והמתורבת, צרכן האמנות, יש משהו כל כך לא מפותח ביכולת שלו לפגוש את העולם לא דרך המטריצה. יש רשימת קריאה כזו, דרך פוקו, וולטר בנימין ומרלו פונטי, זה לראות ולא לראות כלום. לעומת זאת העין התמה, הפראית, הרבה יותר זמינה לפגוש באחר. לצורך הענין, המוסיקה המזרחית, אז החבר’ה משכונת התקווה או כרם התימנים העריכו את אביבה עוזרי הרבה לפני שהממסד האשכנזי חיבק אותה. מי זו אביבה עוזרי בעצם, אביבה עוזרי היא מקוננת, זו פונקציה חברתית אמיתית, זו מלאכה, שמחוברת לגמרי ליומיום, היא לא מחוץ לחיים, היא קורית בתוך החיים. בסופו של דבר, האמנות לא נמצאת תחת המקום בו שמו את הכתר. האמנות נמצאת ברחוב. האמת נמצאת בבנאלי, בלא-משכיל, בחיבור הישיר.

לאופנות יש תפקיד, זה משחק שאנשים משחקים, שבו משהו מקבל מומנטום ובאמצעותו אנחנו מצליחים בהסכמה להסתיר את כל הפחד הקיומי שלנו, את כל האבסורד של כל הפעילות שאנחנו עושים לחינם כל הזמן. אני תמיד ציירתי וזה היה משהו שעשיתי כי עשיתי. כנער כשהתחלתי לחפש אנשים שיראו אותי מחוץ לשכונה, שישימו לב אלי, כשרציתי להרחיב את מעגל ההתייחסות אלי, אז ידעתי שאין מקום למה שאני עושה בעולם האמנות, זה היה לא שייך, מאיפה באת אתה, עם כל הציור הזקן הזה.

מ.ע: בשנות ה-80?

ד.נ: כן, ואני מאד שמח שהדברים התגלגלו כמו שהם התגלגלו, ושיש יותר ויותר לגיטימציה לציור הזה. אני חושב שהעמדה שהצגת בשאלה שלך היא עמדה שעדיין מתקיימת בממסד של האמנות לגבי סוג היצירה הזה. זה עדיין לא משתבץ בתסריט. זה כמו חריגה מאיך שהדברים צריכים להיות. זה כאילו לא מתוחכם, או לא אינטליגנטי, או מחוץ לזמן, מחוץ לקונטקסט. ובמידה מסוימת אני חושב שזה גם נכון, אני לא חושב שזה יכול אי פעם להיות אוונגרד. אצלי הציור קודם לאמנות. הציור זה משהו שאני עושה. יש בזה יסוד אותנטי. אני לא החלטתי שאני רוצה להיות אמן. זה לא טיקט כלשהו, זה לא ניסיון לברוא את עצמי באיזשהו אופן. אף פעם לא ‘החלטתי’ לצייר פיגורטיבי, מקור הדחף לצייר היה בניסיון לגעת בפיסת אמת, והמילה אמת מתייחסת למה שאני רואה.