שלי מרבה עיניים.jpg
5.jpg

חרציות דין 1, 2021, אקריליק על פלסטיק, 50x70 ס"מ

18.05.2022 - האמנית אלכסנדרה צוקרמן בשיחה עם יונתן צופי (א.ק.א 'מרבה עיניים')  בתערוכה 'נפקחות' בגלריה נגא, מציגה עד ה-17.6

א: הי יונתן, אנחנו נפגשים בתערוכת היחיד החדשה שלך ״נפקחות״ בגלריה נגא.

התערוכה שלך מזכירה לי את הנסיעה שלי לסטודיו דרך פארק החורשות, באביב הפארק מלא פריחה צהובה. מעניין אותי למה בחרת דווקא בדימוי הזה של הפרחים?

 

י: הפרח היה הדימוי שמצאתי. הייתי ממש בתודעה שעכשיו אני מחפש דימוי. חיפשתי דימוי צהוב (צוחק), קניתי צבע צהוב ורציתי להכין איתו ציור צהוב. הרגשתי שהצבע הזה יאפשר לי משהו ששאפתי אליו ביצירה שלי, וחיפשתי את הדימוי שיאפשר לי להיות רך יותר עם עצמי. זה היה בחודש מאי, עשיתי סיבוב בשכונה וראיתי בית נטוש עם חצר מוזנחת מלאה בחרציות שצמחו פרא. ותוך כדי עבודה לקראת התערוכה בנגא זה התגבש כשתי סדרות של עבודות, אחת צהובה והשנייה לבנה עם אבקת גרפיט, 'חרציות דין' ו'סביוני חסד'.

 

א: יצא לנו לדבר קצת במהלך העבודה שלך על התערוכה וסיפרת לי שזאת הפעם הראשונה שאתה יוצא למעין מהלך שלם עם אותו הדימוי בלי צורך ״לחדש״ בכל ציור.

 

י: כן, אני חושב שכמהלך כללי בתערוכה הזאת אני מנסה לשחרר חוקים שלקחתי על עצמי בעבר, כללים שאחזתי בהם נורא חזק כי הרגשתי שהם מאפשרים לי ליצור כובד גדול שביקשתי לעבודות שלי. וחלק מזה היה שעבור כל רישום הייתי מייחד טכניקה, ודימוי חדש. כל רישום היווה מעין משוואה חדשה לגבי היחס שבין המצע, הדימוי, העין והחומר. ואז נוצר רק רישום אחד בעקבות תהליך ארוך, וכל רישום קיבל "משקל" מאוד כבד.

נייר שבור, גרפיט וחתכים על נייר, 50-40.jpg

נייר שבור, 2014, גרפיט וחתכים על נייר, 50x40 ס"מ

רישומהיר, עיפרון על נייר, 100-70.jpg

רישומהיר, 2018, עיפרון על נייר, 100x70 ס"מ

תרגיל שפשוף עיפרון (כרית), עיפרון וגרפיט על נייר, 70-100.jpg

תרגול שפשוף עיפרון (כרית), 2014, עיפרון וגרפיט על נייר, 70x100 ס"מ

התערוכה הזאת נעשתה מתוך הבנה שעשיית אמנות משפיעה על האופן שבו אנחנו מעצבים את עצמנו, לפי מה שאנחנו מתרגלים עם התודעה שלנו במהלך העשייה. אם ברישום המוקדם שלי רציתי שכל עבודה תהיה סדרה בפני עצמה, ואחריה להתחיל הכל מחדש, אז התערוכה הזו היא מתוך מחשבה של מה בריא לי, ואיך לנהוג באופן חכם יותר עם החומר מתוך כוונה להיטיב עם עצמי.

א: הקשר הזה שהזכרת קודם של דימוי-חומר זה משהו שממש מאפיין את העבודה שלך, אתה מחפש איזשהו חיבור של החומר והדימוי, יש איזושהי תלות.

 

י: כן, אני אוהב שהשתמשת במילה 'תלות'. אני מחפש איזו חפיפה בין הדימוי לבין החומר שהיא גם ויזואלית וגם מישושית. לפני שמצאתי את החרציות כדימוי ידעתי פחות או יותר מה הטכניקה שאני הולך להפעיל על האקריליק, חיפשתי דימוי שיתאים למה שאני יכול לייצר בטכניקה הזו, נפחיות מסוימת. נגיד לא יכולתי לצייר פרחים מאוד עשירים בעלי כותרת כמו ורדים, כי הם היו נראים שטוחים, חיפשתי משהו צנום וקווי, כמו החרצית.

1.jpg

חרציות דין 6, 2021, אקריליק על פלסטיק, 70x85 ס"מ

א: באמת אחת השאלות הראשונות שעולות בראש מול התבליטים- ציורים האלה היא השאלה של הטכניקה, איך עשית את זה? ונראה לי שהשאלה הזאת גם נוגעת במשהו עמוק בעבודה שלך, כלומר זאת לא שאלה שעולה במקרה.

 

י: נכון, מבחינתי זו הנחת יסוד בשביל להתחיל עבודה, להרגיש שהחומר מופיע בפניי בצורה אחרת. שהוא נחלץ מהמבט המוכר ומופיע בתור משהו זר, שמתגלה אלי רק מתוך היכרות מעמיקה ואינטימית עם החומר. 

 

א: אולי המקום הלא צפוי הזה שאתה מדבר עליו זה גם המקום החי הזה של האמנות.

 

י: חי - זר, חייזרי, אני מחפש שהחומר יופיע באופן לא צפוי. שהוא יוציא אותי מאיזה חלום של מציאות, יעורר אותי.

א: הציורים האלו לא-מצויירים באיזשהו אופן, כאילו יש בהם משהו שגם מתנגד לפעולת הציור.

 

י: אני כן משתמש במכחול ואקריליק, ואלו בעצם הכלים היחידים שאני משתמש בהם. אבל אני פותח עוד מרחב בין הצבע והמצע. אני מצייר עם האקריליק על יריעת ניילון ואז אחרי שהוא מתייבש אפשר לקלף אותו מהניילון. אז כל משיכת מכחול היתה בעצם לרגע כמו איזה אובייקט נפרד, דק מאד, שהחזקתי ביד. כל עלה וכל גבעול היו כמו פסל קטן ושטוח שהוכנסו אל הציור בלחיצה. זה בעצם קולאז' של משיכות מכחול שהיה להן קודם קיום ממשי, תלת ממדי, ורק אז הן נדחפו אל תוך הדו ממד. החוויה שלי בזמן היצירה היא שאני לוקח מאות חלקים בעלי נפח ודוחס אותם אל תוך ציור שטוח.

אבל זה נכון, וחשוב לי להרגיש את זה, שהציור שלי הוא גם לא בדיוק ציור, או שהרישום שלי לא בדיוק רישום.

חרציות דבק קונטרסט.jpg

חרציות דין, 2022, דבק פלסטי (על רקע שחור), 50x70 ס"מ

א: זה משהו שהחומריות של צבע האקריליק מאפשרת לך… מעניין אותי לשמוע על המעבר שלך מהנייר והעיפרון לצבע.

 

י: אני חושב שהשריד שנשאר מהנייר בעבודות האלה זה שהמצע דק. ויש איזשהו היפוך בין המצע והצבע. זה שהמצע נורא דק, ושהצבע עבה ממנו. עד עכשיו אני מרגיש לא בנוח לצייר על משהו יותר עבה ממילימטר או שניים. אני מרגיש שלעבוד על מצע דק מקרב אותי לנקודת המתח בין דו ממד ותלת ממד ומתרחש שם מן היפוך בין יש ואין שמושך אותי.

 

א: מה שאתה עושה נמצא באמת על גבול מתעתע בין דימוי לאובייקט, משהו ממש דק.

 

י: הרבה צופים חשבו שייבשתי פרחים והדבקתי וצבעתי, משהו בקנה המידה של אחד לאחד, והדקות הזו של החרציות והסביונים, גורם לזה להידמות באופן אמין לאובייקטים במציאות.

א: אתה עסוק הרבה בשאלה מה העין רואה.

 

י: העין מבחינתי היא מרכיב מרכזי. העין האנושית כנמען שעבורו נעשית העבודה. העין היא השער דרכו אני נכנס אל הצופה. אני מרגיש כאילו אני קצת נוגע בצופה או מדגדג לו את העין, וחווית ההתבוננות הופכת ליותר אינטימית. אני מוביל אותו אל עולם של תנועות מאוד עדינות של העין, עולם של הבחנות דקות, ואז נוצרת איזו מן אינטנסיביות בתוך ההצטופפות הזאת של המבט. אני והצופה מישירים באיזושהי צורה מבט בחוויה, ויש איזה חוט מיתר שנמתח בין העין שלי לעין של הצופה. 

להסתיר עם האצבע המורה2.jpg

עד העצם (רישום מרכז המבט), 2021, עיפרון על נייר, 85x65 ס"מ

א: אולי זה קשור גם לחווית הזמן שמתרחבת דרך המבט בעבודה שמנסה לחשוף את אופן העשייה שלה? 

 

י: אני חושב שהתרחבות הזמן גם קשורה לזה שהאור שבחלל הוא מרכיב חשוב בנראות של העבודה. אלו בעצם תבליטים, יש גם מעט הבדלי גוונים בעבודות מהשימוש שלי בצבע אבל הרבה מהבדלי הגוונים תלויים באור והצל שמגיעים מהתאורה בחלל. האור שבציור בעצם מגיע מחוץ לציור. וזה מבטל את האלמנט של הזמניות בציור, אם זה בוקר או ערב. זה משהו שעשיתי גם ברישומים הקודמים, להימנע מלהוסיף תאורה בתוך הרישום, שהתאורה בגלריה היא התאורה שבתוך הרישום. וככה לחבר את הציור למשהו יותר ממשי.

 

א: אני מרגישה שיש משהו מאוד אמביציוזי בסדרה הזאת למרות הכאילו ״דקורטיביות״ והעדינות שלה.

 

י: הרגשתי שאני מקרין כזאת הכבדה של משמעות באופן הרגיל שלי שגם אם אני אצייר פרחים, הם לא יהיו חסרי משקל, הם לא ישתחררו מהאטמוספירה הדחוסה שאני מייצר סביבי. ושהם יוכלו אפילו להוות גורם מאזן. 

 

א: אתה מדבר על שחרור אבל יש לך בעצם שליטה יותר גדולה בחלל ובצופה

 

י: כן, הלפיתה שלי במבט של הצופה עדיין לא עדינה, אבל היא אולי יותר מזמינה.

lg2.jpg
lg3.jpg

תיעוד הצבה 'נפקחות' (2022) גלריה נגא, צילום: לנה גומון

א: ומה מתחשק לך לעשות עכשיו?

 

י: עכשיו אני די מרוקן ואני מנסה לא להתמלא מהר אלא לשמור את ההתרוקנות הזאת.

א: מדיטציה היא חלק מהפרקטיקה שלך?

 

י: האמת שהתחלתי לעבוד על הסדרות האלו כשהתחלתי לתרגל יוגה אז אני חושב שהן נובעות יותר מיוגה מאשר ממדיטציה. היוגה עזרה לי לחבר בין הראש והגוף. עד עכשיו הקפדתי לנתק ביניהם. ואפשר לראות את זה בעבודות, שאפתי לשלול את הארציות של העבודות, את הסיפוריות שלהן, ולהפוך אותן למשהו מרוכז וסגור בתוך עצמו כמו ראש מנותק מגוף. ובעבודות החדשות יש התחלה של שחרור של הראש, שהופך לחלק מהגוף, שלא מתכחש לגוף.

 

א: ביוגה יש את החזרתיות על אותן תנועות בריכוז.

 

י: הריכוז והחזרתיות היו מוגברים אצלי בעבודות עוד לפני היוגה. הייתי מתכנס לריכוז לייזרי ממש. עכשיו הריכוז שלי מתחיל להשתנות, אולי מעט רך יותר.

 

א: ושאלה אחרונה שאני סקרנית לשאול אותך, האם השיחות הרבות שערכת עם האמנים במרבה עיניים השפיעו במשהו על הפרקטיקה שלך, ומה חיפשת בכלל במפגשים האלו?

 

י: אחד הדברים שמשכו אותי להתחיל את 'מרבה עיניים' היה הרצון לאתר איזו תפיסה כוללנית של האמנות. לחפש את הגרעין המזוקק של האמנות שמשותף לכל האמנים. ואולי מתוך השיחות שערכתי, התובנה שעלתה בי היא שבאמת יש את הגרעין הזה, והוא נמצא בלב המפגש של אדם וחומר בפעולת האמנות, אבל שבשביל לראות אותו צריך דווקא לעצום עיניים... למדתי שחשוב למצמץ לפעמים.

4.jpg

חרציות דין 2, 2021, אקריליק על פלסטיק, 70x100 ס"מ

עין.jpg

עין, 2018, עיפרון על נייר, 70x100 ס"מ

20121506_10155543390218103_1874991765469267669_o.jpg

צילום: רותם שרמן