ראש זכוכית שחור, 2022, מוזיאון בת-ים. צילום גוני ריסקין
אני רוצה להתמקד ביחס שלך לצבע. כמעט ואין צבע בעבודות שלך. את משתמשת בחומרים בשחור ולבן (או שקופים - כמו זכוכית), נצמדת לקצוות. וככה גוזרת את הרגעי מהחולף ומקבעת אותו באל-זמני. הרף עין של מודעות עצמית אינטימית עד עצם הקיום, נמתח מנקודת ההווה אל תקופות רחוקות. חיים מזמנים שונים חופפים ברגע של בדידות מיוסרת ונקברים בחומר. את משתמשת בשחור ולבן כמו פוזיטיב ונגטיב של יציקות של רגע ההתעוררות.
צבע, לעומת זאת, הוא הסחת דעת גדולה בה אנו נמהלים במציאות. צבע מסתיר את האובייקטים השונים תחת מעטה מכליל של אור בתנועה מתמדת של שכחה, ממנה מנסה האמנות לעורר בזעקת חרדה, זהו השבר המובהק שבין שחור ללבן. יקיצה מן ההתמוגגות המטמטמת מיופי הצבע.
מהו צבע עבורך? והאם ההימנעות שלך משימוש בצבע קשורה באופן בלתי נמנע בבחירה שלך בפיסול?
רק שאלה:
28.11.2022
בפיסול החומר הוא הצבע, הצבע של החומר מעיד על התכונות הבסיסיות שלו.
תכונות החומר, ההיסטוריה שלו, המבנה שלו, העתיד המדומיין שלו, הם היסודות שמהם צומחת ונחשפת עבודת האמנות. זו חשיפה כפולה, אני חושפת את החומר והוא חושף אותי, הוא מחלץ מתוכו/מתוכי את הפעולות והדימויים המתבקשים. בעבודה "ארץ הפטל" מ-2011 השתמשתי בנחושת וחומצה כדי לקבל צבע טורקיז זרחני. בניגוד לעבודה עם צבע תעשייתי או פיגמנטים, הניסיון לחלץ את הצבע מתוך החומר מציב כבר מערכת שלמה של חומרים, פעולות, קצב ומשמעות, לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה.
שחר יהלום:
%20%D7%A0%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%AA%20%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%A0%D7%AA%20-%20%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9D%20%D7%90%D7%9C%D7%A2%D7%93%20%D7%A9%D7%A8%D7%99%D7%92.jpg)
ארץ הפטל (פרט), 2011, נחושת מחומצנת, מוזיאון תל אביב. צילום אלעד שריג
הצבע מופיע תמיד בהקשר חומרי אך הוא יכול לנבוע מהשם של החומר כמו במקרה של העבודות "גמל" ו"מקרקף" שתיהן רשומות על נייר יפני ששמו "iced blue paper" הצבע מומר לטמפרטורה. בעבודה "מקרקף" השתמשתי בצבע כתום לסימון כבישים, אז כמובן שיש פה צבע אבל מבחינתי הצבע מצביע קודם כל על פעולת הסימון כפעולה גסה במרחב פרוץ. המחשבה על כביש מאפשרת לי גם לדמיין את העבודה כדימוי שוכב שהתרומם, ז"א שהמקרקף והמקורקף שניהם גופות מסומנות על כביש. אין פה הכרעה אלא אפשרות של תנועה בתוך משמעויות.
גמל, 2014
מקרקף, 2014
לפעמים הצבע מופיע יותר כמו אור – כך שהוא לא עומד ביחס לצבעים אחרים אלא שוטף את העבודה ואת המרחב כולו בתכונות הייחודיות של אותו צבע, בתדר שלו. בין 2015 – 2018 עבדתי רק עם צבע ירוק, הירוק לא התווסף לשחור אלא החליף אותו, הייתה לי איזה מחשבה שהירוק הוא השחור של החוץ.
נעמי גבעון פעם אמרה לי שירוק הוא צבע בעייתי שאנשים לא אוהבים ציורים ירוקים כי הם מתחרים עם הטבע. באמת אין הרבה עבודות אמנות שהצבע השולט בהן הוא ירוק וזה עניין אותי, ליצור גוף עבודות רחב שכולו ירוק, שאין שום צבע אחר.
מונוטייפ שמן על נייר, 65x65 ס"מ. צילום ליאת אלבלינג
פסלים ופסלות - פרפורמנס, 2018, ויטראז' זכוכית ירוק, גלריה נגא. צילום גוני ריסקין
היחס שציינת בין השחור ללבן, בין הפוזיטיב לנגטיב הוא יחס מעניין והפכפך, באופן טבעי אנחנו תופשים את הלבן כיש – הלבן הוא היש של האור – זה היש של הקיום שלנו, אבל יש במובן חומרי, הוא שחור, והנגטיב שלו הוא שקוף.
השחור והשקוף הם לא צבעים אלא דחיסויות של חומר – אלה הקצוות.
אנחנו תמיד איפשהו בין לבין כך שהשחור אף פעם לא שחור וכך גם השקוף או הלבן, זו סקאלה אינסופית של גוונים.
ראש זכוכית שקוף 2020. צילום גוני ריסקין