Or_Al_Kir.jpg
IMG_9427.JPG

ירושלים של פרל שניידר

טכניקה מעורבת

30x40x30 ס״מ

בתערוכה שמשונית, סדנאות האמנים ירושלים, אוצרת: הילי גרינפלד

 

רגע לפני שהתחיל הקיץ עליתי לסדנאות האמנים בירושלים לראות את התערוכה ׳שמשונית׳ של פרל שניידר ובדרכי כבר חשתי כיצד הציפייה לתערוכה מתמזגת עם הציפייה למזגן. שוב הגיעו העונות שבהן התבוננות מתמזגת עם ריח, והן מדגישות את הקסם הרוחני-ארצי שבחוויה החושית: התבוננות לעולם אינה מנותקת מהגוף. מחשבות חטופות על זבל בקיץ התאגדו סביב עבודה אחת מבין מקבץ הקרטונים בתערוכה, עבודה שקופלה בצורה משונה והזכירה לי ערימות קרטונים משוטחות למחצה בחצרות בניינים - פשרה בין הרצון להימנע מתאקל עם השכנים לבין חוסר הסבלנות שבפעולה המאוסה - ושמסיימות את דרכן קרוב לפח אך אף פעם לא בתוכו. כמו אותן הנחות ארעיות שמתקיימות סביב פחים נראה שגם הקונסטלציה של שניידר מתקיימת בשלב הביניים הזה ותלויה על בלימה מכוחו של מקל דק, חוטי תפירה בודדים ואולי קצת דבק. הציור על הקונסטרוקציה עשוי באופן קליל ובחדוות יצירה מרגיעה. על המשטח האנכי בעבודה מצוייר דימוי די מופשט שעשוי להראות ממבט ראשון כמו טבע דומם של אגרטל, כוס חומה וכוס אדומה, אך אני רואה שהעבודה נקראת ׳ירושלים׳ והטבע הדומם מתחלף בעיני רוחי בנוף עירוני. אולי זה הר הבית ברקע? אולי שולחן במטבח ירושלמי? אין החלטה. דווקא ארעיות חומרית ודימוי מתפוגג גורמים לי לתהות אם העבודה נקראת פחות על שם העיר הממשית ויותר על שם איזו אידאה של ירושלים - תמצות רגע הקסם שלפני קריסה.

 

על המשטח שמתחתיו, המוצב במנח אלכסוני, מצויר דימוי דומה למדי - ספק השלמת השתקפות לדימוי שמעליו, ספק השלמת מבחן רורשאך. בתקרת העבודה מצוירים שלושה כתמים כחולים וכתמים דומים מופיעים גם על שני המשטחים שמתחתיו - האם אלו עננים המשתקפים בעיר שלמטה? או שלהיפך ואלו המים בספלים המשתקפים במשטח שלמעלה? הבחירה לצייר באקריליק על קרטון מייצרת מרקם מט ושטוח על כל העבודה ואפקט שבו כל המשטחים ללא ברק, כולל אילו ׳המשתקפים׳, והם עומדים במשימתם שלא להיבדל מהמשטח המקורי. העבודה, שבמבט ראשון נראית אימפולסיבית ואינטואיטיביות ושנעשתה בבקלות דעת, כבר אינה מורגשת כך. על פני המשטחים בעבודה מצוייר דימוי שלא מפסיק לזגזג בין היותו טבע דומם, לבין נוף, לבין משהו מופשט לגמרי, ובעקבות זאת גם ההשתקפויות לא מתייצבות ומסרבות להתמקם. הזיגזוג הזה מתקיים באופן נפלא דרך משחק המראות שבזוויות הקרטונים וכמו ברוס לי אני רוצה לנפץ אותן אחת אחת כדי לתפוס את המציאות.

 

הזוויות האלו וציורי ההשתקפות שעליהן מעלות בי זיכרון עתיק של ציור משיעור בתולדות האמנות, ׳הבר בפולי ברז׳ר׳ של אדוארד מאנה, שבו שבירת האור במראה אינה הגיונית אך משרתת את הקומפוזיציה הכללית. בציור המפורסם עומדת ברמנית ומשירה מבט אל המתבונן אך מאחוריה במראה נראה שהיא בזווית אלכסונית ובלתי אפשרית, שמקשה להבין את מבנה החדר ולמעשה את מיקום המתבונן. הדיסאוריינטציה שמעורר החלל לצד הברמנית המישירה מבט ומסתכלת ישר בעיניים מעוררים תחושה הזייתית. הזווית השגויה של המראה המונעת מהצופה להשתקף, רק מנכיחה את העובדה שאנו לא אמורים להשתקף בציור של מראה בכל מקרה. עולה תחושה שלמרות המבט הנוגה של הברמנית אין באמת צורך בזולת כדי שהיא תסתכל לו בעינים: כמו בחוש השישי, אולי זה דווקא המתבונן בציור שאינו באמת שם? 

 

גם אצל שניידר עולה תחושה שנשבר הקשר בין האלמנטים השונים בציור. אמנם ההשתקפות אינה ריאלסטית מספיק כדי להבין מה משתקף אך הכשל והדיסאוריינטציה דומים. הדימוי המתפוגג שנע בין טבע דומם לנוף, וההשתקפויות המרצדות מלמעלה למטה מעוררות תחושה של התקה שהולכת ומתעצמת ככל שמתבוננים בעבודה. איזו ירושלים זו? שני המשטחים המרכזיים מחוברים בחוטים, מדמים קרני אור ומגיעים לקוץ אחד שנראה כמו ניצוץ במגע עם המים. אני לרגע חושב אולי בכל זאת זוהי השתקפות המצוירת מתחת לעיר אך תחושת הזרות עדיין מתחזקת, במיוחד לנוכח המחשבה שזהו אגם למרגלות העיר העתיקה בירושלים. תנועה שממשיכה להרחיק - מהפח לעיר העתיקה ליער השחור בבוואריה. הרעיון שזורמים מים בירושלים, שיש בה אגם, שהיא מקום נינוח ושאפשר לעמוד ולצייר אותה נשמע כמו אחרית הימים. בין אם זהו אגם או רק שלולית של מזגן, הדיסאוריינטציה ממשיכה להתחזק והלוקיישן מצטרף לאוסף המציאויות המתחלפות שהעבודה מכילה. אני מדמיין את האמנית עם כובע קש וכן ציור על גדות אגם ירושלים, מתרכזת בשקט ומציירת מהתבוננות את כיפת הר הבית. מקל עדין מחזיק את התריס לרגע, ומבין הזוויות של הקרטונים מבצבצת זווית אסקפיסטית הנוכחת לסירוגין, תלוי איך מסתכלים, ומנכיחה אחיזה עדינה שאינה לופתת את הדברים, את העיר, אך מאפשרת לה להיות זרה בעירה ולהחזיק את הראש מעל המים.

IMG_9425.1.JPG