רותי 2, 2019, פחם על נייר, 46x61 ס"מ
02.07.20 - פגשתי את עומר הלפרין בדירתה בתל אביב
מרבה עיניים: שלום עומר, ותודה שאת מכניסה אותי אליך הביתה בתקופה הזו.
עומר הלפרין: אתה מהאנשים היחידים שנכנסו אלי הביתה בחודשים האחרונים. אז אתה לא חרד, כיף לך.
מ.ע: כמה זמן את מתגוררת בדירה הזאת? תמיד עבדת מהבית?
ע.ה: בדירה כאן, חמש שנים. הבית זה הסטודיו שלי תמיד.
מ.ע: אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי עבודות שלך, זה היה בסטודיו פתוח בתואר השני בבצלאל. העבודות שלך הצליחו ללכוד אותי בתוך כל הסחרור שתמיד ליווה אותי בתערוכות בבנין של בצלאל בדרום תל אביב, שטעון במצוקה של דורות של אמנים. אני זוכר שהרגשתי צורך לחפש אותך להחמיא לך על העבודות.
ע.ה: זה מזכיר לי משהו שגלעד רטמן אמר לי פעם, הוא אמר, תחשבי כמה דורות של אמנים היו בחללי הסטודיו האלה, הקירות ספוגים בחלומות והשאיפות שלהם. זה קשה לעבוד שם. זו היתה הפעם היחידה שהיה לי סטודיו מחוץ לבית. באירוע של הסטודיו פתוח אני זוכרת שאמרו לי שאני לא נראית כמו מי שעשתה את העבודות. לבשתי שמלה פרחונית שאני נורא אוהבת, ואנשים לא חיברו ביני ובין העבודות וחשבו שהן של איתי הבן זוג שלי, שלבש שחור.
מ.ע: אני רואה הרבה דמיון בינך ובין העבודות, העיניים השחורות שמגיחות מתוך פנים צחורות ותוי הפנים עדינים.
ע.ה: נחמד לשמוע, הרבה פעמים אני שומעת מאנשים שהם מופתעים שזו אני, יכול להיות גם שהשם מבלבל, כי כששומעים ‘עומר’ אז חושבים על גבר.
זוהר 3, 2017, פחם על נייר, 50x57 ס"מ
מ.ע: איך הסתדרת עם ליצור מחוץ לבית?
ע.ה: זה לא ממש קרה, לא באמת עבדתי שם. בהתחלה היה נחמד לבוא ולפגוש את האמנים האחרים, אבל בשבילי לעבוד כשיש אנשים אחרים בסביבה זה בסופו של דבר בעייתי. מצד שני, לא קל תמיד לעבוד מהבית, זו תחושה גדולה של בדידות. אתה לבד עם עצמך המון שעות, לא מתקשר, וקשה לי להוציא את עצמי מהמצב הזה, לעשות הפסקות ולהתאוורר. כשיש אנשים, למשל כשאיתי כאן זה עוזר לי לעבוד, אני מרגישה יותר ביטחון. כשאני לבד אני נכנסת למצב השרדותי, שמעתי רעש, מישהו יכנס לי, נעלתי את הדלת או לא נעלתי, אז זה נחמד שהוא פה. אבל בבצלאל, לא יכולתי לעבוד, הרגשתי מאד את החדר, המחיצה בינך ובין האנשים שמעבר לקיר.
מ.ע: אני דומה לך בזה. וכשאני עובר דירה לוקח לי חודשים להתרגל לחדר, אני צריך להרגיש בבית לפני שאני מצליח לעבוד.
ע.ה: ולא ניסית לעבוד מחוץ לבית?
מ.ע: אני צריך את המיטה ליד, ושהאפשרות להציץ בעבודות תהיה זמינה בכל רגע.
ע.ה: זה מבחינתי גם החלק הבעייתי. ארון הבגדים שלי נמצא בסטודיו אז יש לי הרבה זמן בחדר הזה מעבר לשעות של עבודה. זה מוביל אותי לעשות כל מני דברים לעבודות, למחוק ולשנות, פתאום משהו לא נראה לי, ‘רגע’, ‘זה לא צריך להיות ככה’, ‘מה זה הדבר הזה’, זה משתלט עלי. וגם העבודה עם פחם היא בעייתית, כל נגיעה משנה אותו סופית. אלה דברים שאני מודעת אליהם. גם כשאני מדברת עם חברים או מלמדת אני תמיד אייעץ לקחת מרחק מהעבודה. כשמישהו לא בטוח או מעורער לגבי העבודה שלו, צריך לקחת מרחק, אפילו ברמה של שבוע. יש רגעים שאני נכנסת לחדר ומסתירה עם היד את העבודות, ואני אומרת לעצמי אל תסתכלי עכשיו, קחי מה שאת צריכה וצאי מפה.
מ.ע: זה גם בעייתי לכסות רישומי פחם, בגלל הרגישות למגע.
ע.ה: נכון, אלא אם כן אני שמה דיקט באלכסון ככה שיהיה מרווח, בעיקר כשבאים אנשים ויש משהו שאני לא רוצה שיראו. מאד חשוף לעבוד בבית.
מ.ע: מכיר את התחושה. איך תהליך העבודה שלך, רציף או בתקופות?
ע.ה: תקופות. יש לי הרבה תקופות שאני לא עובדת, או שאני אעשה רישומים מאד מהירים. שנים ניסיתי לעבוד על עצמי שזה לא יהיה ככה, אבל זה לא משהו שמשתנה.
מיטה, 2013, פחם על נייר, 30x40 ס"מ
מ.ע: למה את חושבת שיש את התקופות האלה?
ע.ה: כי יש גם את החיים. ויש כל מני התמודדויות בשבילי בחיים, ולפעמים קשה לעשות אמנות תוך כדי הדברים האלה, לשלב קפיצות בין עבודה בסטודיו לבין השגרה. אני בדרך כלל עושה הפרדה בין ימים של עבודה לבין ימים של כל השאר. בתקופה שאני עובדת על רישום מסוים, כשאני עוצמת את העיניים אני רואה אותו, הוא כל הזמן מלווה אותי, הייתי רוצה להיות פחות אובססיבית.
מ.ע: את רושמת הרבה, או שיש לך עבודות מעטות?
ע.ה: אני עושה מלא רישומים, אבל הם פשוט נמחקים, ואני עוברת עליהם מחדש, אז מכל עשרה יוצא רק רישום אחד.
מ.ע: יש דברים שאת מצטערת שמחקת?
ע.ה: בטח, כל הזמן, זה ממש תסכול.
מ.ע: לא עדיף פשוט להחליף נייר? או שזה בגלל שהנייר יקר?
ע.ה: הנייר יקר, אבל זה לא העניין. זה משהו, זה עוד בעיות... (מחייכת) פתאום משהו ברישום לא נראה לי, ואז אני מתחילה לשנות ואז זה כבר נמחק, זה נובע גם מזה שאני לא עובדת עם עוגן של דימוי.
מ.ע: את לא עובדת עם דימויים בכלל?
ע.ה: לא. אני אגיד לך מה כן היה קשור בדימוי, היד שמכבה את הנר, זה מהפתיח של זהו-זה, אז זה דימוי שהיה לי, אבל זה מהתבוננות של שתי דקות וזהו. אני לא מצליחה לעבוד מול זה וכנראה שזה גם לא מושך אותי.
מ.ע: אז הכל נשען על הזיכרון?
ע.ה: כן, זיכרון. אני יכולה לראות כל מני אנשים שמוכרים לי מופיעים ברישומים.
זהו-זה, 2018, פחם על נייר, 45x56 ס"מ. צילום: ישי שפירא קלטר
מ.ע: איך היחסים שלך עם הנייר?
ע.ה: נייר זה תמיד עניין, איזה נייר לבחור, יש לי כל הזמן תחושה שאין ניירות טובים וכשאני מוצאת משהו שאני אוהבת אז אני נצמדת אליו לתקופות ארוכות. לרוב אני מעדיפה לעבוד על ניירות שהם לא לבנים לגמרי. יש לבנים שמייצרים קונטרס לא נעים בין הגיר לנייר. באופו כללי נייר זה דבר שתמיד מפעיל אותי גם נייר במחברת שורות.
מ.ע: ואיך את עם אור?
ע.ה: לא כל כך אוהבת. אין לי את הקטע הזה של חלל מואר באור יום. התריסים אצלי מוגפים בדרך כלל, שלא יסנוור. גם בגלל המיגרנות, כי האור מייצר לי כל מיני מראות בשדה הראייה, ואני לפעמים חוששת שזו אאורה, תופעה שמקדימה למיגרנה. יש משהו גם באווירה שזה מייצר, יותר של פנים, פחות להרגיש את הסביבה, את החוץ ואת היום. להתנתק קצת מתחושה של זמן, שלא שמים לב לאור המשתנה. אולי זה גם קצת להסתתר. עוזר לי יותר להתחבר לעצמי ולעבודה.
מ.ע: את באה מבית אמנותי?
ע.ה: אני חושבת שהבית שלי היה מאד אמנותי. ההורים שלי מאד אהבו אמנות. זה מקום טעון, כי שניהם לא ממש מימשו את זה, כל אחד מהסיבות שלו. אמא שלי היתה מציירת, והיתה לה יד טובה. אני לא יודעת למה היא הפסיקה. סיפרו לי שהחלום שלה היה ללמוד בבצלאל. היא נפטרה כשהיתה בת 43, אני הייתי בת 17.5, לא הספקנו להגיע לשלב שהיא מספרת דברים כאלו. אבל כל מה שקשור באסתטיקה היה לפי מה שהיא חושבת, לפי הטעם שלה.
מ.ע: היו לכם הבדלים משמעותיים בטעם?
ע.ה: כן, כשהייתי ילדה, קודם כל לא רציתי שיקראו לי עומר, וגם רציתי ללבוש דברים אחרים לגמרי. היתה לי את החברה הכי טובה שלי, מיכל, והיו לה כל מני שמלות שהביאו לה מאמריקה, עם פייטים ודברים בצבעים בוהקים והייתי משתגעת מזה, ואותי היו מלבישים בצורה מיוחדת, דברים שסבתא שלי היה תופרת, דברים מביכים. תפרו לי פעם אחת, שמלה מבד פרחוני, בד יפה, שמקדימה זה שמלה אבל מאחורה זה פתוח לגמרי, כמו סינר. יחד עם זה יש תחתונים שהם כאילו מכנסונים מאותו בד של השמלה, והייתי כבר בת חמש, זה היה מאד מביך. הייתה לי גם תספורת קצרה, כנראה כי סבא שלי העריץ את שינייד או’קונר. זה היה מאתגר בשבילי בתור ילדה, להבין את האסטתיקות האלו, אהבתי דברים ורודים. עומר כתבתי בלי וו.
מ.ע: את כותבת בלי וו?
ע.ה: אחרי שאמא שלי נפטרה סבתא שלי אמרה שכדאי להוסיף את הוו, כי הוו זה יתד. לקח לי הרבה זמן להוסיף כי הרגשתי לא נעים מאמא שלי שאני עושה משהו לא כמו שהיא רצתה. רק אחרי שאבא שלי נפטר, לפני חמש שנים, הוספתי את הוו.
מ.ע: בערך בזמן שנכנסת לדירה הזו.
ע.ה: כן, אבא שלי היה מנגן ושר והוא רצה לשחק. היו לו שאיפות שקשורות בבמה. הוא ניגן על אקורדיון ופסנתר משמיעה, אהב לעשות הצגות. מאוחר יותר למחייתו הוא ניגן בחתונות. הוא רצה ללכת ללהקה צבאית אבל בתקופה ההיא ובקיבוץ שבו גדל לא נראה לי שעודדו אותו לממש את השאיפות האלו בצורה רצינית. הייתה חובת הוכחה של לתרום, להילחם. אז למרות שלא הייתה לו ראיית לילה, הוא הסתיר את זה והתגייס לקרבי. בילדות שלי הוא תמיד ניגן ושר בבית, והיינו עושים הרבה הצגות ביחד. אז השאיפות והאהבה שלהם לאומנות, זה משהו שהורגש מאד בבית.
על השולחן, 2017, פחם על נייר, 56x78 ס"מ
מ.ע: הם העניקו לך רגישות לאסטתיקה.
ע.ה: כן, מאוחר יותר הבנתי את זה. בילדות זה היה אתגר להכיל את השוני שלהם מהסביבה וגם את כל הרגש.
מ.ע: אפשר לזהות בעבודות שלך את ההערכה לתקופות מוקדמות בציור האירופאי.
ע.ה: כן, זה גם דברים שאני מסתכלת עליהם, רנסאנס, בארוק, אני פחות בקונטמפוררי. הרבה זמן הרגשתי שאני צריכה להתנצל על זה, גם ממקום שחונכתי או הורגלתי להסתכל ולהעריך מודרניזם ואומנות מופשטת. יש בי משהו שעדיין מרגיש סוג של רגשי נחיתות מול עבודות מופשטות.
מ.ע: מה עשית עד בצלאל?
ע.ה: רקדתי הרבה שנים, ניגנתי בפסנתר וציירתי, ובמשפחה שלי נורא התרשמו מהציורים שלי, ונתנו לי הרבה ביטחון שם.
מ.ע: מה היית מציירת?
ע.ה: חדרים מבפנים. מאד אהבתי את זה, וזה גם משהו שאמא שלי מאד אהבה, לראות בתים של אנשים אחרים מבפנים.
מ.ע: היה לך ברור שתלכי ללמוד אמנות?
ע.ה: בהתחלה לא חשבתי ללמוד אמנות, לא חשבתי על זה בכלל. אני זוכרת שהלכתי לבחינות של עיצוב אופנה בבצלאל, ועברתי דרך קומה 7 ואמרו ‘פה נכנסים לאמנות’ ואני זוכרת שהסתכלתי על האנשים שיורדים למחלקה לאמנות, וזה עשה לי משהו, בכלל לא חשבתי על זה לפני, כאילו לא זכרתי את זה. עברו לי בראש דברים יותר פרקטיים, אדריכלות, עיצוב אופנה.
מ.ע: אז החלטת לשנות לאמנות?
ע.ה: כן, אבל קודם למדתי תקופה בתל חי. זו היתה תקופה בודדה. גרתי בעמיר, הקיבוץ שאבא שלי גדל בו, קיבוץ שאני מכירה כל החיים, אבל לא חיו בו הרבה סטודנטים באותו זמן. זה היה קיבוץ מאוד שקט עם כל הדמויות שהכרתי מהילדות שלי.
מ.ע: מה משך אותך לתל חי?
ע.ה: מאד רציתי לגור בצפון, בעמק החולה, זה אזור שאני מאד אוהבת. והייתי אחרי טיול ארוך בהודו. וזה קצב שמצא חן בעיני, אתה יודע לעשן שכטות, ללכת לנחל, לעשות אמנות. זה היה נראה לי מתאים. הטבע והאמנות. אבל מהר מאד גיליתי שזה לא מסתדר. הייתי בת 23 וגרתי לבד פעם ראשונה בחיים. במקום שיש לי בו מטענים. בתל חי התחלנו את השנה בערך 12 סטודנטים, ומהר מאד זה ירד ל 7, והבנתי שאי אפשר באמת ללמוד ככה, אני לומדת גם מהסטודנטים האחרים, אולי בעיקר מהם. ואז הלכתי ללמוד בבצלאל ולקח לי המון זמן לסיים. בשנה ג’ לא תפקדתי בכלל ולא העבירו אותי שנה. זה היה אחרי אירוע אישי קשה בתערוכה של סוף שנה ב’ שבעקבותיו כל האופן שבו עבדתי השתנה. זו התערוכה הראשונה של כל סטודנט, אומרים לך: ‘תעשה תערוכה’, ולא היה בי שום רצון לעשות את התערוכה הזאת. באותה תקופה גרתי בבית ברעננה אצל אבא שלי, וחדר הנעורים שלי היה החדר שבו ציירתי, היה לי שם כן ציור ומלא חומרים, אז אחרי מה שקרה, חזרתי הביתה ונעלתי את החדר. במשך חודשים לא נכנסתי אליו, לא יכולתי. ואז התחלתי לעבוד בצורה ממש אחרת, רק בתוך בלוק נייר, בלי לתלוש את הדפים מתוך הבלוק. לקחתי קורס אצל פסח סלבוסקי והוא אמר תעבדו באיזה גודל או חומר שאתם רוצים, היה בזה משהו פחות דרמטי, יותר אגבי ועשיתי את הדברים על הדרך. פסח המליץ לנו על שתי מחברות נייר ומאז במשך 4 שנים עבדתי רק עם הסוג הזה. דרך השיעורים שלו העבודה שלי נהייתה מאד קווית, לא היה בכלל עניין של שטח, נפחיות או אור. קו. זה היה העניין.
איחוד, 2013, עיפרון על נייר, 30x40 ס"מ
מ.ע: היו נקודות אור?
ע.ה: היו הרבה נקודות אור ומפגשים עם מרצים מעולים. בשנה ה’ לקחתי נקודת מפגש עם יהודית סספורטס וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שיש בי דברים שהם קשורים למה שקורה באמנות שלי והדברים האלה אינטימיים, אישיים, שעד אז הרגשתי שאני צריכה להדחיק. להגיד שאני עובדת על דברים שקשורים במוות של אמא שלי, זה לא משהו שהרגשתי בנוח לדבר עליו עד שיהודית באופן מאד גלוי אמרה לי לעבוד עם זה.
מ.ע: אז יהודית נתנה לך לגיטימציה להתעסק בעצמך?
ע.ה: לא שיניתי את עורי, עדיין המשכתי בעבודה הקווית ונמנעתי מסקייל גדול. אבל עד אז הייתי במקום מתחבא. בלימודים תמיד בחרתי להציג בחלל הכי קטן במחלקה. ואז באחת הפגישות יהודית לקחה את הרישומים שלי, רישומים קטנים בגודל של איי 3, ותלתה אותם בחלל הכי גדול במחלקה במרווחים גדולים, וזה היה רגע עוצמתי בשבילי. אני מעריכה אותה על הדברים האלה עד היום, זה מאד העצים אותי, ואני הייתי זקוקה לזה כל כך.
מ.ע: מה משך אותך לעבוד עם פחם? זו האפשרות של למחוק שוב ושוב?
ע.ה: השימוש בפחם התחיל בתואר השני, כשחיפשתי חומר אחר לעבוד איתו. היה לי פחם שבתכלס לא עבדתי איתו בעבר חוץ מבקורס שלקחתי בבצלאל אצל דוד ניפו. הוא לימד מתודות מאד מסורתיות והוא אמר שהעבודות של כולם תמיד נראות אותו דבר, זה היה דבר מחריד (מחייכת), כשהיו הופכים את הכנים, היית רואה מלא עבודות ממש דומות. הדגש הוא על האור, ואתה לא יכול להכניס כמעט דבר מעצמך. אז כשהרמתי את הפחם בתואר השני משהו בזה מצא חן בעיני, כי עד אותו רגע לא היה דבר כזה למחוק, כשעבדתי עם עיפרון לא השתמשתי במחק, אם זה לא קורה פשוט עוברים לרישום הבא.
מ.ע: כן, לא כיף למחוק עיפרון.
ע.ה: כן, ועם פחם פתאום אפשר למחוק, נהדר! מאד מצא חן בעיני איך הדימוי בוקע ומתגלה, יש משהו בזה שאתה לא עובד על נייר לבן, אתה עובד על נייר שכבר יש עליו דברים, ואז כל תנועה שאתה עושה דברים צצים. גם היה לי נחמד שיש לי משך פתאום בתוך העבודה. עבודה בעיפרון היתה לוקחת לי בממוצע 3 - 5 דקות לעבודה גדולה, ופתאום אני יכולה לשבת שעות על משהו ולהכנס אליו. היה לי יותר נחמד. ככה התחילה העבודה עם הפחם. ויש לי נטייה להתקבע על משהו. אני לא באפשרויות הבחירה האינסופיות, אני נאבדת בתוך זה. אני בדרך כלל עובדת בחומר אחד.
עור-תוף, מראה הצבה, גלריה ונטילטור, 2018. צילום: ישי שפירא קלטר
מ.ע: הפיגורטיביות אצלך מאד פרגמנטרית, לוקח זמן להבין מה רואים, אבל יש ודאות שאלה דברים בעולם, המציאות הנראית תמיד נוכחת. מדוע הצורך בעוגן פיגורטיבי? יש תחושה שלמופשט טהור יש פחות לגיטימציה עכשיו.
ע.ה: אני מרגישה שזה בא מצורך חזק להיות במציאות כל הזמן. ואי אפשר שלא לדבר על אינסטגרם, שמאד השפיע על זה. אם אני מסתכלת על עצמי, וחושבת למה אני התחלתי לצייר פיגורטיבי, זה היה ממקום לא מודע של להכריח את עצמי לתפקד יותר במציאות. בתואר השני התחלתי למשמע את עצמי לעשות דברים שהייתי נמנעת מהם, דברים שצריך לעשות, להיפגש עם אנשים, להכניס אנשים לסטודיו, להגיש עבודות, לבוא, להיות נוכחת. אלה דברים שלא באו לי בטבעיות. ואחרי שאבא שלי נפטר, הייתי צריכה לתפקד ברמה מאוד גבוהה ביומיום. אבא שלי היה עצמאי והיו עם זה הרבה בעיות אחר כך. הייתי צריכה לתפקד בתוך זה, ולצד זה גם בלימודים. והדברים האלה קשורים בעיני. אני חושבת שאלה זמנים מאד בעייתיים לעשות אמנות. וכשאני חושבת על זה, זה מאד מבאס אותי.
מ.ע: את מרגישה שהנתק בין האמנות לבין המציאות גדל?
ע.ה: אני חושבת שהמציאות יותר מדי נוכחת דרך האינטרנט. אני לא חושבת שזה תורם להיות מודעים לכל מה שקורה כל הזמן. אני לא צריכה לדעת בכל רגע נתון מה מוצג איפה, המוח שלי נשטף בדימויים אבל לרוב שום דבר מהם לא נחרט בי. בגלל זה אני משתדלת עדיין לקנות ספרי אמנות ומסתכלת באותם ספרים הרבה פעמים. לרוב האנשים אולי כבר אין את האלבום הזה שהם שומעים בריפיט.
מ.ע: במה את רואה שזה משפיע על האמנות?
ע.ה: הדמיון הולך ומצטמצם. היחס לקומפוזיציה הפך פחות מורכב וגם תפיסת האנושיות פחות מורכבת לדעתי. היחס לדרמה, מצד אחד יש יותר לגיטימציה להתעסק במלודרמה, לשאול עליה שאלות. אבל בהרבה מקרים היא משתלטת, כי אנשים פוחדים להיות לא מובנים. נראה לי שהאמנות מתקרבת יותר מדי למציאות, היא כבר יותר מדי תלויה בה. אני חושבת שאנחנו נמצאים בזמן שאמנים נדרשים לדעת יותר מדי על העבודה שלהם, על התהליכים, להסביר. יש דברים שאני חושבת שלא כדאי להבין, שעדיף לא לדעת.
רותי 1, 2018, פחם על נייר, 46x61 ס"מ
מ.ע: כשאת עובדת על רישום, מאילו דברים את מנסה להמנע?
ע.ה: יש מלא, מזה שדברים יהיו ספציפיים מדי, או נוקשים, או חסרי תנועה, או שמבט יהיה ספציפי מדי, שהרגש שעולה ממנו הוא מאד מסוים, אלו דברים שאני אנסה לא לעשות. וגם הקומפוזיציה, איך שהדברים מסודרים בתוך הנייר. או משטח שיש בו כתמיות מסוימת, יש דברים שלא מסתדרים אחד ליד השני. אין לי יותר מדי חוקים, אבל אני חושבת שהעבודה שלי עם הפחם זה לקבוע סימון, קו שאני לא חוצה.
מ.ע: אם את רושמת על אותו הנייר שוב ושוב, אז לא קורה שמצטברות לך עבודות לזריקה?
ע.ה: יש, יש המון. ואני גם מאד אוהבת לזרוק, לקחת מלא ולהתראות! אני גם ממש משמידה, שמישהו לא ימצא את זה אחר כך ויחליט לעבוד על זה, זה יהיה מביך. אנשים מחפשים בזבל. אבל בגדול כן, זה סוג עבודה שמייצר פחות זבל.
מ.ע: את חושבת שהתופעה של האאורה נכנסת לך לפעמים לתוך העבודות?
ע.ה: וואי, האמת האירוע הזה של האאורה, הוא באמת עניין מאד מוזר. הפעם הראשונה שזה קרה לי היה בזמן שציירתי, ולא הבנתי ישר מה קרה, כי אחרי שאתה נמצא הרבה זמן בהתבוננות על משהו אתה לא מבין מה אתה רואה.
נעמה ערד אמרה לי פעם על דמות שרשמתי שהיא נראית כאילו יש לה אאורה, עבודה מהרישומים המהירים, והדמות הזאת הפכה בשביל לי למשהו טעון ולא טוב, חשבתי לתת אותה במתנה, אבל חשבתי איך אני אתן אותה במתנה אם יש לה אאורה וזה דבר לא טוב לתת.
מ.ע: כשאת ממש נכנסת לעבודה על רישום יש תחושות טובות?
ע.ה: לאו דווקא, יש הרבה פעמים תחושות לא טובות. ואז גם צריך להפסיק, אני אומרת לעצמי תפסיקי, את בחרדה, וגם הרבה פעמים, יש עוד את המקום של האם יאהבו או לא יאהבו, מה יחשבו, בתוך תהליך זה קשה, עדיף לא לעבוד כשהתחושות האלו דומיננטיות. גם אתה עובד מהבית, בת הזוג שלך מסתכלת?
מ.ע: אני אשתדל להראות לה רק אם העבודה גמורה, ברגע של שביעות רצון.
ע.ה: אני מנסה להקשיב לעצמי יותר. אתה נראה לי עושה את זה, לא שואל, אני אין מצב שאיתי יכנס לסטודיו ואני לא אשאל. הוא גם ישתדל לא להסתכל, כי הוא יודע שהוא יכול להסתבך עכשיו, מה אתה אומר, ומה פה ורגע, אני אוהבת להתייעץ אבל לפעמים צריך לדעת לא לעשות את זה ולסמוך על עצמך. זה משהו שאני עדיין לומדת. זה קשה, אבל אני כבר יודעת לא להכניס לסטודיו תוך כדי תהליך, לנסות לדעת לבד. חשוב.
מתנשקים, 2018, פחם על נייר, 46x61 ס"מ
