מ: העבודה הזו נראית לי כמו אינדקס טוב לעשייה שלך, כי יש שם שילוב בין השפות הפיסוליות שלך, שבעיני מייצגות תפיסות מגדריות שונות. אני רואה בשימוש בזירוקסים של העבודות המוקדמות ייצוג של עולם גברי. כבר בעבודה עם הר רשמור (‘הר הצופים’, 2010) או בשער הניצחון ('אל על', 2012), הדימוי המודפס מציג תפיסה גברית של כתיבת היסטוריה שכופה בכוח פיזי רב תפיסות תרבותיות.

שיותר מסמנות יעד מאשר נוכחות בחלל.

נ: דפינטלי. עד היום העבודות שאני עושה קשורות בשאלה של מגדר, כי אני בנאדם שהמגדר שלו מאד מסובך. אני מאד עסוקה בשאלה הזאת. אני מודעת לזה שזו פנטזיה - מה זה להיות ‘אישה’, מה זה להיות ‘גבר’. בתוך ההתנהלות התרבותית אני הרבה פעמים יכולה להרגיש שאני לא מתנהגת מספיק נשי, או שיש בי תכונות שהן גבריות. אלה בטוח דברים שאני מתעסקת בהם באמנות שלי, אבל לא באופן שהוא מנוסח או מודע.

מ: הפעולות שאת מבצעת על הדימויים הדו-ממדיים האלה, כמו חירור וגריסה, יוצרות אנטי-חומר של התפיסה הגברית המוצגת, את מרוקנת אותה. התפיסה הנשית לעומת זאת נוכחת בחלל כגוף ממשי, ובעבודה הזו יש מפגש של שתי הגישות. ואם נקפוץ קדימה לתערוכה האחרונה שהצגת ב”זומר” ('Love Handles', גלריה זומר, 2018), נראה שהעיסוק בתפיסה הגברית הושלך הצידה, והנשית הפכה למרכזית.

נ: כן. זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי: עכשיו אני רוצה לעשות תערוכה על גוף האישה. פשוט התעסקתי בגוף באופן כללי, ואני אישה וזה הגוף שלי. וגם היה פסל אחד עם פין, ואחד שלא היה לו (מחייכת)... היו כלמיני וריאציות על גוף. בשבילי זה היה קודם כל על מה זה להיות בנאדם, ורק אחר כך על מה זה להיות אישה. העבודות שבהן ניסחתי למשל את המגדר כנושא לפני כן, הן עבודות שלי שאני פחות אוהבת. נראה לי שהגעתי למקום שאני סומכת על זה שזה יצא החוצה אם ארצה או לא, בגלל שזה דבר שהוא דומיננטי בשבילי בחיים, פילטר שאני רואה דרכו את המציאות.