נעמה.jpg

בכפות קפה מדדתי את חיי, דלת, חוט, פטיש, מנעול, חימר, משקל, הדפסות לייזר, סלוטייפ, 2012

01.10.19 - פגשתי את נעמה ערד בסטודיו שלה ברחוב התחייה בתל אביב.

מרבה עיניים: חשבתי להתחיל מהעבודה ‘בכפיות קפה מדדתי את חיי’ מתוך התערוכה ‘אל-על’ (גלרית המדרשה, 2012, אוצר: בועז ארד). היא נראית לי כמו מפגש טראומתי בין המינים: מנעול גדול מועך קרואסון חימר, ומד המשקל מורה על אפס. צילום המכנסיים השכוב מרגיש כמו גבר זר ומאיים מעבר לדלת. האפס על המשקל יכול להתפרש כשתיקה על הטראומה שהתרחשה, ומצד שני הוא יכול לדבר על השתחררות הנפש מהגוף, כאילו בעזרת שליטה במחשבה את יכולה לאפס את המציאות.

 

נעמה ערד: העבודה הזאת קשורה קודם כל לרעיון של תחביר. יש משהו באיך שהדברים מתחברים אחד לשני שהם כאילו מייצרים חידה, אבל אין לזה באמת פיתרון מבחינתי. אני זוכרת שהג’ינס כן מסמן משהו, זה מכנסי העבודה שלי, וזה קשור באיזה רגע שאני מרגישה שאני נהיית יותר פועל, בלשון זכר. אבל בשבילי, זו יותר עבודה שמשקפת משהו לגבי הדטרמיניזם של השפה מצד אחד, ואינסוף האפשרויות שהיא צופנת בחובה מצד שני. 

כבני אדם אנחנו חיים בתחושה שהעולם הוא תחת שליטתנו, ואנחנו מסדרים אותו באופן שנוח לנו. בתערוכה ‘אל-על’ זו היתה דמות מסוימת שמייצרת את העבודות - הדמות הזו היא גם אני וגם לא אני - והיא מסדרת את הדברים, מחברת אותם, או מניחה אותם אחד ליד השני... יש איזשהו מבנה שהיא כפופה אליו, שהיא משתתפת בו. בסופו של דבר האופן שבו אתה קורא את העבודה זו גם ההצלחה שלה, כי היא מזמינה אותך לפענח את החידה, שאין לי תשובה עליה.

אל על, הדפסות לייזר גרוסות, סלוטייפ, 2012

מ: העבודה הזו נראית לי כמו אינדקס טוב לעשייה שלך, כי יש שם שילוב בין השפות הפיסוליות שלך, שבעיני מייצגות תפיסות מגדריות שונות. אני רואה בשימוש בזירוקסים של העבודות המוקדמות ייצוג של עולם גברי. כבר בעבודה עם הר רשמור (‘הר הצופים’, 2010) או בשער הניצחון ('אל על', 2012), הדימוי המודפס מציג תפיסה גברית של כתיבת היסטוריה שכופה בכוח פיזי רב תפיסות תרבותיות.

שיותר מסמנות יעד מאשר נוכחות בחלל.

 

נ: דפינטלי. עד היום העבודות שאני עושה קשורות בשאלה של מגדר, כי אני בנאדם שהמגדר שלו מאד מסובך. אני מאד עסוקה בשאלה הזאת. אני מודעת לזה שזו פנטזיה - מה זה להיות ‘אישה’, מה זה להיות ‘גבר’. בתוך ההתנהלות התרבותית אני הרבה פעמים יכולה להרגיש שאני לא מתנהגת מספיק נשי, או שיש בי תכונות שהן גבריות. אלה בטוח דברים שאני מתעסקת בהם באמנות שלי, אבל לא באופן שהוא מנוסח או מודע.

 

מ: הפעולות שאת מבצעת על הדימויים הדו-ממדיים האלה, כמו חירור וגריסה, יוצרות אנטי-חומר של התפיסה הגברית המוצגת, את מרוקנת אותה. התפיסה הנשית לעומת זאת נוכחת בחלל כגוף ממשי, ובעבודה הזו יש מפגש של שתי הגישות. ואם נקפוץ קדימה לתערוכה האחרונה שהצגת ב”זומר” ('Love Handles', גלריה זומר, 2018), נראה שהעיסוק בתפיסה הגברית הושלך הצידה, והנשית הפכה למרכזית.

 

נ: כן. זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי: עכשיו אני רוצה לעשות תערוכה על גוף האישה. פשוט התעסקתי בגוף באופן כללי, ואני אישה וזה הגוף שלי. וגם היה פסל אחד עם פין, ואחד שלא היה לו (מחייכת)... היו כלמיני וריאציות על גוף. בשבילי זה היה קודם כל על מה זה להיות בנאדם, ורק אחר כך על מה זה להיות אישה. העבודות שבהן ניסחתי למשל את המגדר כנושא לפני כן, הן עבודות שלי שאני פחות אוהבת. נראה לי שהגעתי למקום שאני סומכת על זה שזה יצא החוצה אם ארצה או לא, בגלל שזה דבר שהוא דומיננטי בשבילי בחיים, פילטר שאני רואה דרכו את המציאות.

Full Frontal, מראה הצבה, 2017

מ: נראה שבהתחלה העבודה שלך היתה יותר לוקאלית – המשך של השפה הישראלית המושגית של שנות ה-70, ולאט-לאט היא התחילה להיפתח למקומות יותר קלילים, יותר מחויכים, וגם פחות ישראליים.

 

נ: כן, זה גם קשור לזה שעברתי לגור בחו”ל. כשעשיתי את העבודות זירוקס גרתי בישראל, ואז באיזשהו שלב עברתי לגור בשיקגו לעשות שם תואר שני, ובאמת היה לי שם איזה משבר חומרי. באופן כללי, אני מרגישה שבעבודות זירוקס היה משהו מאד מוצלח, אבל באיזשהו שלב זה כבר שעמם אותי. אז נתתי לעצמי תרגיל לעשות אמנות בלי להשתמש בזירוקס, להוציא את הדימוי מתוך העבודה. כשעברתי לארה”ב לא ממש ידעתי עם איזה חומרים לעבוד, היה לי מאד קשה לפענח את ההיגיון שבו החומרים מאורגנים שם. בארץ אני יודעת שאם אני רוצה לקנות נורה אז אני אלך לנחלת בנימין כי זה הרחוב שיש בו את כל הנורות, ובאמריקה לא הצלחתי לפענח איך קונים את הדברים, לאן אני צריכה ללכת כדי למצוא חומר מסוים. אז פשוט נתתי לעצמי תרגיל ללכת לקנות חומרים ברדיוס ספציפי סביב ביה”ס, וכל מה שהיה שם זה ‘דפרטמנט-סטורז’, כמו ‘טרגט’ ו’אופיס- דיפו’... אז מעבודה עם דימויים שמצאתי באינטרנט עברתי לעבודה עם חומרים שמצאתי סביב ביה”ס.

אני חושבת שלזוז ממקום למקום זו דרך ממש טובה להשתנות. כשנסעתי לארה”ב כבר הייתי במקום שהרגשתי שחשוב לי שיקרה איזה שינוי מהותי בתוך העבודה, ושלזוז בטוח יגרום לזה לקרות.

Bossy Bottom, קלסר, מד טמפרטורה, כריות לכתפיים, גומי, פטמות ואקום, יעה, 2017

מ: הצבעוניות של העבודות שלך לרוב מאד מאופקת: מונוכרומטית, הרבה שחור ולבן, בז’... הייתי אומר שזו צבעוניות אינטלקטואלית.

 

נ: מה זה אומר?

 

מ: צבעוניות עזה מתקשרת לרגש עז, מתפרץ. שחור לבן זו תפיסה יותר אובייקטיבית של המציאות - היא מכילה איזו הפרדה בין גוף למוח, בין החומר למחשבה.

 

נ: וואו, זה נורא מעניין!

אני חושבת שהצבעוניות שלי נובעת מתוך מוגבלות, אני עובדת עם צבעים באופן של: זה מה שאני יכולה לעשות עם צבע. זו לא בחירה מודעת.

 

מ: את באמת חושבת על זה כמוגבלות? אני רואה בזה שפה מגובשת וקוהרנטית.

 

נ: כן, אני חושבת שכל הדברים האלה הם מוגבלויות של העבודה שלי. הדרך שלי להתמודד איתן זה לקחת עליהן בעלות. למשל השאלה של נפח - לפסלים שלי אין נפח. אז נכון, אפשר להגיד על השטיחות הזו שהיא מעניינת אינטלקטואלית והיא מייצרת כלמיני דברים שאנחנו יכולים לדבר עליהם, אבל בסופו של דבר אני פשוט לא בנאדם שחושב בצורה נפחית, וזה סוג של מוגבלות, אני חושבת.

הר שולחן, מראה הצבה, 2015

מ: אני יכול להזדהות. לי, נגיד, מאד קשה עם עיצוב גרפי, אני צריך שהחומר יהיה חי, שאוכל למשש אותו בידיים שלי. קשה לי לדמיין חומר בלי מגע, במחשב למשל.

 

נ: טוב, אצלך ממש לא תהיה עבודה אם לא יהיה את המגע עם החומר.

 

מ: אבל נראה לי שיש מגבלות טובות שמגיעות מהמקומות הנכונים, יש שורשים לכל עץ.

 

נ: ראיתי את העבודות שלך בתערוכה ב’קוד נגד קוד’ (מוזיאון תל אביב, 2018, אוצרת: אירית הדר), זו היתה תערוכה שעסקה בשאלה של המגבלה, לא?

 

מ: הוזכר דיבור על מגבלה כבחירה, אבל לא חשבתי על זה כמשהו שנובע מחוסר יכולת, מעניין.

 

נ: חשבתי על העבודות שלך שאני יכולה מאד להזדהות איתן, כי יש שם החלטה על סוג של פעולה רפטטיבית שמתוכה העבודה יוצאת.

 

מ: כן, כל הפעולות מוחלטות מראש, עוד לפני שאני מתחיל ממש ליצור את העבודה.

 

נ: אני חושבת שזה בטח סוג של מוגבלות שיש לך שהצלחת לקחת אותה למקום... שזה הרגעים הכי יפים באמנות, שהעקב אכילס הופך למקום שאתה הכי מחצין.

 

מ: כן, אבל עבורי זה אף פעם לא להרגיש באמת בנוח. אני מרגיש צורך מתמיד להיחרד מהמגבלות, אני כל הזמן מחפש משהו רגעי לאחוז בו. אין את האפשרות להתמקם ולהגיד: הנה פה נוח לי. אני חייב להרגיש שאני רועד עם המדיום.

 

נ: אז איך אתה עושה את זה?

 

מ: שובר את הראש כל פעם מחדש.

 

נ: על זה יש לי מה להגיד לך. אני מרגישה שהעבודות הראשונות שלי באמת היו נורא קשורות בזה, בלשבור את הראש. היתה לי גם נוסחה כזו שחשבתי עליה, שיש דימוי ואז יש פעולה. נגיד ‘שער הניצחון’- אני אגרוס אותו, ו’בית-כנסת’- אני אחורר אותו. ואז בתערוכה במוזיאון תל אביב (‘הר שולחן’, 2015, אוצרת: אירית הדר) כבר ממש הרשתי לעצמי לשחרר את זה. לסמוך על זה שאני יכולה פשוט לייצר דברים בלי להחליט מראש מה אני רוצה שהם יגידו או יעשו.

הר שולחן, מראה הצבה, 2015

מ: זו היתה גם בחירה ללכת לכיוון קליל יותר של ליהנות מיצירה? שהעשייה לא תהיה מלאה כאב וסבל?

 

נ: אני חושבת שברגע הזה זה באמת הפסיק להיות בשבילי מקום שאני סובלת בו. זה הפך להיות איזה מקום שאני מגלה על עצמי מי אני, מה מעניין אותי, איך אני חושבת על דברים, איך אני מרגישה בתור אישה…

 

מ: והעבודה הפכה גם לפחות מוחלטת מראש, יותר דינאמית? תוך כדי בודקת ומשחקת?

 

נ: לשחק בכל מקרה תמיד שיחקתי, אבל עכשיו אני פחות מתביישת להראות את זה. אני יכולה לספר לך על שער הניצחון, שבהתחלה ידעתי שאני רוצה לגרוס  משהו ולא ידעתי מה. בהתחלה זה היה איזה דימוי של הלמוט ניוטון, משהו הכי רנדומלי, והייתי צריכה קודם כל להרגיש את החומריות הזו של הנייר הגרוס. הסתכלתי על זה, והשותף שלי אז לסטודיו, אורן פינחסי, אמר לי: ״אוקיי, אבל אם היית יכולה לדמיין איזשהו אובייקט בעולם שהיית רוצה להכניס לתוך המגרסה מה הוא היה?״ השאלה הזו נשארה איתי ושוטטתי באינטרנט ופתאום ראיתי את הדימוי הזה של שער הניצחון. אז זה כן היה בשלבים או במשחקיות כזאת, אבל אז כשהוא שאל אותי את השאלה, הרגשתי שיש פתרון לחידה ואני כאמנית צריכה לפצח את החידה, ואת הדבר הזה ממש שחררתי. אני לא מרגישה שאני צריכה לפצח שום חידה.

 

מ: לי נורא קשה להיגמל מזה, הצורך להרגיש שאני צריך לפצח את החידה הגדולה. וזה באמת מצחיק, כמה העבודה יכולה להשתנות כשאתה עושה את אותו הדבר ורק מחליף דימוי והעבודה משתנה מקצה לקצה, והצופים יכלו לראות שני דברים כל כך שונים ולא לדעת בכלל מאיפה זה מגיע... אבל כן, לי ממש קשה להשתחרר מלפצח.

נ: אני לא חושבת שאתה צריך, כל עוד זה מעניין את הבנאדם שעושה, מה שהפריע לי זה שזה לא עניין אותי יותר, ואז הבעיה היא שמיד רואים את זה.

LOVE, מראה הצבה, 2017

מ: ראיתי שעשית עבודה שכל הרצפה היתה מכוסה בפטרן מוחי ורוד (2017 ,LOVE), וגם בעבודות עצמן - מרגישים את ההפרדה בין המוח והגוף. תיאורי גוף מאד ספציפיים: שרירים טבעתיים, ערווה ופטמות מיוצגים על ידי חפצים סטריליים כמו כבל מסולסל, מתלה אמבטיה ונורה. יש איזו התנקות מהגופני.

 

נ: אני בנאדם שכל הזמן טוחן את המציאות במוח. המוח שלי כל הזמן עובד. ואז כשאני רגע נוסעת לאנשהו על האופניים אני פתאום נזכרת שיש לי גם גוף שאני לגמרי מזניחה. אני עובדת על זה, היתה לי פריצת דיסק בתחילת השנה, ואני עדיין בכאבים מזה. אני חושבת שכאמנית מאד טיפחתי את המח ולא מספיק דאגתי לגוף. כשהייתי יותר צעירה זה היה מורגש פחות, ואני חושבת שהעבודות הולכות ונהיות קשורות יותר בגוף גם בגלל שאני מתבגרת ואני רואה את הגוף שלי הולך ומשתבש.

 

מ: זה גם מתאר משהו מהתקופה שלנו. על היחסים של אנשים עם הגוף שלהם. כל המוצרים שמותאמים לצורת הגוף שלנו, זה מן סייבורגיות בשלט רחוק, הכל מותאם ומתחבר.

 

נ: נכון, ויש את המקום הזה עכשיו באמנות של אמנים שמאמצים את הטכנולוגיה ואת הסייבורגיות הזו לתוך הפרקטיס שלהם ומתחילים לתאר מצב של גוף מלאכותי או טכנולוגי. אצלי בעבודות יש איזו חזרה אל הגוף. בגלל שהמציאות הפכה להיות סדרה של מסכים, אז הדבר הזה דווקא מחזיר אותי לתוך הגוף של עצמי. הגוף בעבודות שלי הוא כן חצי-גוף חצי-מכונה, אבל זוהי מכונה לגמרי אנאלוגית, בסופו של דבר יש איזו כמיהה לגוף שהוא מנותק מטכנולוגיה, אם יש דבר כזה.

דיוקן עצמי כמנורה (פרט), מנורה, חימר, ניילון, מרצפת טרצו, 2016

מ: כשאת עובדת בסטודיו את נהנית? או שקשה לך אם יוצאים דברים מכוערים?

 

נ: כל זמן שאני אמנית זה מאבק שבו אני נכנעת ליופי. אני חושבת שעם השנים אני יותר ויותר רוצה להתגרש  מהיופי הזה, אבל אני גם יודעת שזה כל כך בתוך הדי.אנ.איי שלי שזה לעולם לא יקרה. אבל זו כן משאלה שיש לי, שאני ארשה לעצמי לעשות דברים מכוערים, וזה קשה.

 

מ: את מרגישה שתמיד יוצא לך יפה? אין ניסיונות כושלים?

 

נ: ברור שיש, אבל בא לי שיהיו לי ניסיונות מוצלחים שהם לא יפים.

 

מ: שהעבודות יהיו ‘אן-פליזינג’? יעוררו בנו אי-שקט במקום עדנה?

 

נ: אם חושבים על העבודות בתערוכה האחרונה, אני לא חושבת שהעבודות הן כאלה ‘פליזינג’. בוא נגיד שאף  אחד לא הרגיש שהוא רוצה לחיות עם העבודות האלה בבית שלו, הן כן קשות באיזשהו אופן, גם אם הן עושות צחוק, זו הרגשה קשה. ככה אני רואה את הפסלים האלה. אבל עדיין יש משהו באיך שאני מניחה את הדברים שיוצא תמיד מדוייק כזה, משהו שקשור אולי בעיצוב.

Full Frontal, מראה הצבה, 2017

מ: העבודות מתקיימות גם אחרי התערוכה?

 

נ: לא ממש.

 

מ: כן, זה נראה שזה נוצר ממש שם. שהבייגלה נכנס בגרביון רק בחלל, אחרת זה היה מאבד את האלסטיות  המושלמת. אחרת הגרביון היה יוצא מצ’וקמק.

 

נ: אני שמחה לשמוע את זה, כי אני חושבת שזה הרבה מהכוח של העבודות האלה, שהן כאילו מתחפשות לפסלים. אני לא יכולה להוריד אותן מהקיר ומיד להעביר למקום אחר. הכל באמת נעשה בחלל, והצגתי אותן כבר בכמה תערוכות וכל פעם הייתי צריכה לעשות את זה מחדש. גם עם הזירוקסים, בסוף התערוכה הם הולכים לפח. זה משהו שיש לו את הפלוסים ואת המינוסים שלו. אני אוהבת את זה שזה לא תופס לי מקום בסטודיו, ושיש לזה ‘פרשיות’ כזאת. אבל מצד שני זה מבאס. אני מסתכלת לפעמים בקנאה על אמנים שעושים עבודות שהם ‘ססטיינבל’, אני חושבת שאצלי תמיד יש חשש - האם האובייקט בכלל יצליח להחזיק כל התערוכה או שהוא פשוט יתמוטט באיזשהו רגע...

 

מ: יש משהו בעבודות שנעשות בסטודיו ורק אז יוצאות להצבה בחלל, שזה אובייקט שאתה שוהה איתו, שבילית איתו זמן, ונוצרה איזו אינטימיות, והעבודות שלך - גם בהקשר של ההפרדה בין מוח לגוף - הן כמו נעדרות  משקל, ונעדרות ריח. הן מתרחשות כמו קסם בחלל, והן לא מסריחות מבית השחי.

 

נ: זה אולי קשור ליופי הזה שאנחנו מדברים עליו, שאני מנסה להתרחק ממנו... אני לא יודעת למה הן לא מסריחות מהבית-שחי, הן באמת לא נעשות במאמץ רב. היו לי עבודות, נגיד השטיח סיכות

('מברוק', 2013), שממש הקזתי דם על העבודה, עשיתי לעצמי ממש דלקת פרקים. אבל נגיד הדמויות מהתערוכה האחרונה, זה הכל מן עבודות שקורות בשנייה, שכזה: אחת-שתיים-שלוש-ארבע- בום! יש פסל.

 

מ: את חושבת שנמשכת להשתחרר מהעול?

 

נ: אני חושבת שהשיא של העול הזה היה בתערוכה עם השטיח ('מברוק').

מברוק (פרט), נייר, סיכות שדכן, סלוטייפ, 2013

מ: והחירור...

 

נ: והחירור... עזרה לי עם זה חברה. לקחנו ריטלין, והיתה חוויה קשה. זה שיקף מקום לא כל כך טוב

שהייתי בו מבחינה נפשית. היה משהו מאד או.סי.די בעבודה הזאת, נתתי לאובססיות שלי מקום להשתלט לי על החיים, וזה אולי הפך להיות עבודת אמנות מוצלחת, אבל אני חושבת ששילמתי על זה מחיר שהחלטתי שאני כבר לא רוצה, שזה לא שווה לי את זה. נראה לי שעם ההתבגרות וגם עם האנליזה שלי, האובססיות האלה פינו את המקום שלהן בשביל דברים יותר חיוביים. אז אני חושבת שהעבודות גם נהיות יותר ויותר קשורות באיזו חדוות יצירה. למשל כשעשיתי את הסיכות, המחשבות היו כל כך אובססיביות, וזה מאכיל את עצמו, הופך למן לופ כזה, וזה גרם לי להיות יותר ויותר אובססיבית, הייתי כמו ילד שמכור למשחקי מחשב, שזו הפכה להיות המציאות שלי.

 

מ: כן, אני מכיר.

 

נ: כן, נראה שאתה שם...

 

מ: לי קשה להתחמק מהמקום הזה, למרות שהשנה התחלתי לעבוד עם אקריליקים, ויש קצת יותר משחק ואפשר להחליט לשנות משהו תוך כדי העשייה, אבל אני עדיין מרגיש שאני צריך ללחוץ את עצמי, לדחוק בעצמי בשביל להיות באי-נוחות הזו.

Girl, עפרון על נייר, מסמר, פקק גומי, מוט ברזל, 2016

נ: אתה מרגיש שאתה סובל מזה?

 

מ: סבל יזום. למשל כשעשיתי את רביעיית הרישומים העדינים שראית במוזיאון, כל אחד מהם זה עשרה ימים של תנועה מאד עדינה עם עיפרון על הנייר, כשאני מנסה ללכוד את האור והצל על הדף עד לרמה שאני לא יכול לראות אם זה צל או הדמיון שלי, עד שהרישום מבלבל לי את המציאות. זו היתה תקופה שלא יכולתי לדבר בקול רם, שהיה לי קשה לדבר עם זרים ברחוב, הייתי רואה כל גרגר אבק. אתה מייצר לעצמך יומיום מסוים והוא יוצר את היצור שאתה הופך להיות.

 

נ: אז זהו, אני חושבת שזה מה שקרה לי, מה שהבנתי עם השדכן הזה, הייתי כזה: או.מיי.גד! אבל אני כל החיים הולכת לעשות אמנות, אני לא יכולה להרגיש ככה עם כל עבודה, זה לא טוב לי, וזה גם לא שווה את זה. ובאמת האובססיה שלי נורא התמתנה. אתה יודע, יש משהו מעניין כשאתה מתחיל בתור אמן, משהו במפגש של העולם עם הדבר הזה שהוא חד פעמי. הרגשתי ככה עם העבודות שעשיתי פעם, אבל לא מרגישה ככה יותר. להציג זו חוויה די סטנדרטית עכשיו ולא כל תערוכה היא ‘לייף צ’יינג’ינג’. בתערוכת הגמר שלי בבצלאל, אני זוכרת שלא ידעתי מה יהיה איתי אחרי הלימודים, אז אמרתי לעצמי: טוב, זו כנראה התערוכה האחרונה שאת הולכת לעשות אי פעם. אז כמות האנרגיה שהופנתה כלפיה היתה אדירה. זה ממש שונה מאיך שזה עכשיו. פעם זה היה אקט של התאבדות על כל תערוכה, והיום זה פשוט עוד תערוכה, וזה סבבה, זה מספיק, לא על כל דבר צריך להתאבד. כשהייתי באמריקה ראיתי מודלים אחרים של יצירה וראיתי שזה גם בסדר פשוט לעשות אמנות כי אתה מרגיש איזו חדוות יצירה, או שבא לך לעשות משהו יפה. וזה נורא שחרר אותי.

 

מ: אז התחלת ממקום מאד אינטנסיבי, ועכשיו את במקום שיותר מיטיב עם עצמו.

 

נ: כן, כן נראה לי, מעניין אבל אם זה גם מיטיב עם העבודה (צוחקת)... זה נראה לי פשוט סוג של התבגרות כזאת. אתה לא רוצה להטיב עם עצמך?

Temporary Secretary, גריד ברזל, גומיות משרדיות, גיבסניות, שיבלות שועל, 2019