Or_Al_Kir.jpg
2.jpg

ללא שם, מתוך סדרת הפסלים אבני פרא של מיכל מקרסקו

גרביים, קרטון, חימר, ענפים

מידות: 80x15x20 ס״מ

2020

בתערוכה זיכרון חרבות ב-CCA תל אביב, אוצרים: נעמה ערד, ערן נווה, ישי שפירא קלטר

 

נסיעה ברכב שלא ארכה יותר מכמה שניות ליד משחטה בגני אזור לפני הרבה שנים נחרטה בזכרוני בגלל כמה תרנגולות בצידי הדרך שהתמקמו מחוץ לגדרות. הן כנראה התפזרו איכשהו במהלך פריקה ממשאיות. השוחטים אפילו לא טרחו להחזיר אותן למשחטה והשומר לידן כלל לא התייחס אליהן. מי יודע כמה זמן הן חיו ככה, אולי חיים שלמים. נזכרתי בתרנגולות האלו כשהתבוננתי בעבודות של מיכל מקרסקו מסביב לפסל של איצ׳ה גולומבק בתערוכה ׳זיכרון חרבות׳. עבודתו מוצבת בכניסה לחלל כספינת הדגל של התערוכה ותחת הכותרת ׳אבני פרא׳ הפסלים של מקרסקו נראים לידו כמו סירות פליטים. הסימביוזה בין כוח לשאריות שסביבו מניעות את העולם, לא משנה כמה חוסר איזון יהיה ביניהם.

אני מתבונן בפסלים על הרצפה. חימר דחוס בנעל עקב מרופטת מצד אחד ופסל חימר נוסף של אצבע מתפתלת. ביניהן ניצבת קופסת קרטון בלויה אך זקופה ועליה זוג גרביים מלאים חימר. החימר שוב נראה דחוס בפעולה פיסולית כוחנית ואני חושב שאולי זו עוד וריאציה לעיסוק בגוף, בכפות הרגליים ובאצבעות, עד הפיכתם לגרוטסקה-קרוננברגית בגרסת המקס-סטור פינת שוק הכרמל, אבל הגרביים משולבים זה בזה באופן נינוח. הם משלימים אחד את השני, מתחבקים, לוחצים יד או מתנשקים עם לשון כמו בציור של מגריט. זה פסל מפויס יותר מהפסלים סביבו המדמים אביזרי יופי ורצח מצועצעים, והצורה המונוליטית של הקרטון רק מחזקת איזו נוכחות מדיטטיבית. צורניות מפתיעה וזרה נוצרת בחיבוק הגרביים - מעיין איקוניה-מיתית כמו יינג-יאנג או מנדלה - משילה את הלק ואת פרסונת הפאם-פאטאל (ואפילו מתנגדת לה) ומציבה את האמנית במקום מושרש, אוניברסלי וקדמוני יותר. העבודה הזו מעניקה מימד אנטי-אינדיבידואלי חשוב כל כך לעבודות שמסביב. צורה הרמונית שעולה מתוך פרסונה נרקיסיסטית מפורקת מגלמת את עומק הסתירה וההתנגדות הפנימית. הרצון להתבלט אל מול הרצון להשתלב - מי חשוב יותר להישרדות? 

1.jpg

יש לי טריק עם גרביים. פעם בכמה שנים אני קונה שבעה או שמונה זוגות גרביים זהות. ככה יש לי 14-16 גרביים מאותו סוג בדיוק ואם אובד גרב זה לא נורא כי תמיד מושג איזון בכל פעם שמספר האבידות מגיע למספר זוגי. זה עובד עד לגרב האחרון ואיתו כבר אין מה לעשות. כמו להסתכל על צמחים גדלים במרפסת, זה תהליך איטי במיוחד שמכיל ספירה לאחור מ-14 ל-1 במשך שנתיים או שלוש לפחות. גרב הוא צורה פוטנציאלית, חומר ברגל היוצר, שק קטן שמקבל את צורתו מן התוכן הממלא אותו, כך שההיעלמות שלו נראית לי יותר כמו התמזגות בהוויה מאשר אובדן. 

בחיבור בין החימר לגרב סוף סוף החימר מוצב מול יריב ראוי - מעצב אותו מתוכו אבל מופתע לגלות שהגרב מעצב גם הוא אותו. הוא לא רגיל לזה: משהו שמשנה צורה, מתעקל איתו ובסופו של דבר מחזיק אותו. ביחסים שבין צורת מעטפת גמישה וצמודה לבין חומר לישה, לא ברור מי מכתיב את צורתו של מי ומי מחזיק את מי. ההצמדה המבריקה בין הגרב לחימר מציגה סמל להשלמה ויזואלית מתוך יחסי השלמה חומריים.