unnamed2.jpg

עננים, רישום דיגיטלי ועפרונות צבעוניים, 2017 

11.06.2020 - ביקרתי את עירא שליט, חברי הטוב, בסטודיו שלו בדרום תל אביב, לקראת תערוכה שיציג בתוך הסטודיו בשם: 'Yesterdays Sport Shoes Are the Sneakers of Tomorrow' שתפתח ב-9.7 ובמרכזה בקתה שבנה. (פרטים נוספים בתחתית העמוד)

מרבה עיניים: מה הניע אותך לבנות בקתה בתוך הסטודיו?

עירא שליט: רציתי שיהיה לי חלל יותר אינטימי וקטן בתוך החלל הגדול. בניתי אותו לפני שני חורפים אבל בחורף הראשון לא הצלחתי לעבוד בו בגלל הנזילות והוא הפך למחסן. רק לפני כשנה סידרתי אותו מחדש ואז זה זרם. 

מ.ע: הבקתה שימשה אותך ליצור את כל העבודות שמוצגות בתערוכה? 

ע.ש: כן, את כל העבודות שתלויות בתוך הבקתה מלבד אחת - זו עם המשולשים והאגוזים - יצרתי בתוכה במשך השנה האחרונה. ויש שם עבודות עם שעועיות, אלו שעועיות שגידלתי במרפסת. ובעבודה אחת יש תירס בתוך מקטרת, גם את התירס גידלתי במרפסת.

מ.ע: אז בעצם בנית פה בקתה שתשמש אותך ליצור אמנות. זה מתחבר לי לעשייה שלך ב’אולם

במרכז הדיגיטלי, שם עבדת מ-2014 עד ממש לאחרונה עם נוער משכונת ג’סי כהן בחולון. יצרתם חלל ששימש כמועדון עבור נערי השכונה בליווי אמנים-מדריכים. נוצרו שם כל מיני עבודות, גם שלך וגם דברים שהנערים הכינו. איך אתה מבחין בין האמנות שלך לבין התוצרים של העשייה שם? 

ע.ש: ‘האולם’ הוקם על ידי מאי עומר ולוסיאנה קפלון. בהתחלה זה היה מיועד להיות תערוכה

קבוצתית של כל מיני אמנים ויוצרים, שיפעלו בשיתוף פעולה עם קבוצה של נערים מהשכונה, שמאי ולוסיאנה כבר התחילו לעבוד איתה. בגלל שהיה לי ניסיון בעבודה עם עץ וגם ניסיון בחינוך, הן הזמינו אותי. התחלנו לעבוד על התערוכה וזה הפך לפרויקט מתגלגל. הפרויקט הזה נוצר בשיתוף פעולה שלנו ושל הילדים שבאו, לפי הרצונות שלהם, בדיאלוג. דיאלוג היא מילת המפתח. לאולם יש עקרונות פעולה מאד כלליים, אין תכנית או לו”ז. מי שמגיע לאולם משפיע על מה שקורה שם, על מה שעושים באותו רגע, כמו אמן בסטודיו, אפשר גם רק לשתות תה ולדבר. דיאלוג פנימי או קבוצתי שמחולל אדוות של פעולה במקום.

מ.ע: ואיך אתה ממקם את העשייה שם בתוך העשייה האמנותית שלך? 

ע.ש: שמע, בוא נגיד שזה מופיע בפורטפוליו שלי. זה משהו שעשיתי ביחד עם עוד אנשים ואני גאה בו מאד. זה דבר יפה שיש בעיצוב ובארכיטקטורה וגם באמנות - אתה חי עם זה, וזה משפיע על האופן בו אתה משתמש בדברים.

'האולם' פרויקט מתמשך, שיתוף פעולה עם מאי עומר ולוסיאנה קפלון, המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית  2014 - 

מ.ע: העבודה עם הילדים השפיעה על האמנות שלך? 

ע.ש: מאז סוף הלימודים בבצלאל, המטרה הכללית שלי היתה להשתחרר, לעשות את הדברים בצורה יותר אינטואיטיבית ופחות לחשוב. בעבודה עם הילדים, כמו בשיתופי פעולה עם אמנים - שזה גם משהו שאני אוהב לעשות - אתה פתאום עושה דברים שלא היית עושה קודם. בשני המקרים אתה נמצא כל הזמן בתהליך של תנועה ולמידה, זה כל הזמן בהתהוות, אתה צריך לשמור על גמישות ויכולת אלתור. 

מ.ע: וזה מרחיב את אופני הפעולה שלך? 

ע.ש: כן, היו דברים שנמנעתי מהם לפני כמה שנים והיום כן בא לי לעשות. 

מ.ע: מה למשל? 

ע.ש: כמו לעשות ציור או פסל, משהו שהוא יחסית ברור בהגדרה שלו בעולם, בניגוד לחלק גדול מהדברים שאני עושה שקיימים רק במקום בו הם נוצרו ואחרי התערוכה הם נעלמים, נזרקים לפח,

ונשאר רק התיעוד, רק הסיפור. גם לצייר במכחול נגיד, שזה משהו שלא עשיתי מאז שהתחלתי ללמוד בבצלאל.

  

מ.ע: למה בעצם נמנעת מלצייר במכחול?

 

ע.ש: כי הוא מאד שונה מהיד. ליד יש איזה טאצ’ מסוים.  

מ.ע: עיפרון באמת יותר עם הרגליים על הקרקע, בגובה העיניים. המכחול יותר מתייפייף. 

ע.ש: יותר מתרפק. 

מ.ע: הקו של היד נשמר גם ברישומי המחשב שאתה עושה באילוסטרייטור. ציור במחשב משעתק את הקווים מהממד הפיזי, מעביר אותם מן סובלימציה, אבל גם שומר משהו מהנשמה של הקו. 

ע.ש: אני מקווה... כשאתה עובד באילוסטרייטור, זה בווקטור, שזה עולם אחר. לעומת זאת מה שמדהים בווקטור זה שאתה יכול להגדיל את הדימוי לאיזה גודל שאתה רוצה והאיכות לא תשתנה. אתה יכול לשמור על פרופורציות. למדתי בתיכון מקצועי אמנות וגרפיקה שימושית, ידנית וממוחשבת, כך שלמדתי להשתמש בזה כבר בתיכון אבל לא התחברתי לזה כל כך. רק בלימודים בבצלאל מונטי (מונטי אלון) ראה את הרישומים שלי ואמר לי שאני חייב ללמוד לעבוד עם הכלי הזה. מונטי בעצם חיבר אותי אליו מחדש. יש משהו מדהים בפוטנציאל המשחקי של רישום וקטורי. 

חפש/י תמשמעות , רישום דיגיטלי 2020  (מתוך הסדרה חופשה המופלאה 2020)

בדרך כלל אני אוהב להיות, מדבקת ויניל על חלון הגלריה, 2020 (מתוך הסדרה חופשה המופלאה 2020) Stroissmüller , Trekronorculture , Stockholm, Sweden

מ.ע: בתקופת הסגר של הקורונה יצרת סדרת רישומים באילוסטרייטור, ‘חופשה מופלאה’, העבודות הופיעו בדף הפייסבוק של גלריה ברבור, במגזין ‘הערה’ של סלה מנקה ועבודה אחת גם מוצגת בשטוקהולם. איך נולדה הסדרה? 

ע.ש: דוד לוקרד, פעיל בברבור וחבר, שאל אותי אם בא לי לעשות משהו, כי הם רצו לשמר את החיים של הגלריה באיזושהי צורה, ופעילות אינטרנטית זו איזושהי דרך. הוא הציע לי לעשות משהו לפייסבוק של ברבור. ואמרתי לו נראה, כי לא היה לי איזה רעיון, אבל האמת שברגע שפתחתי את הקובץ, מיד התחלתי לעשות את זה וישר היתה לי את הכותרת, ודי מהר שלחתי לו. זה פשוט קרה. מה שקורה בעבודה באילוסטרייטור וקרה גם הפעם זה שלאט לאט נוצר בנק של דימויים, שהלך איתי לאורך הדרך, אתה לא צריך למחוק את הרישום, אתה יכול להעביר אותו לקובץ הבא ואולי שם הוא ימצא את עצמו יחד עם עוד אלמנטים וכך לאט לאט נוצרת שפה עם אלמנטים שהם תגובה ליומיום, דברים שראיתי, ששמעתי, שנזכרתי...

מ.ע: זו מעין הצעת הגשה לסגר הקורונה. הצעה עם פן אסקפיסטי.

ע.ש: בטח (מחייך) כל דבר שאתה עושה יש בו קצת... לפני כמה זמן נזכרתי במילה הזאת, אסקפיט, ונזכרתי שפעם זה היה ממש כינוי גנאי לאנשים. 

מ.ע: מעניין אם באמת היום משתמשים במילה באופן פחות שלילי, אולי עברנו לתקופה שזו כבר המציאות. 

ע.ש: היום כולם אסקפיסטים, באיזשהו מובן. היום כולם חיים בכמה מציאויות.

מתוך דף הסאונדקלאוד של עירא

מ.ע: בעבודות הגרפיות שלך יש הרבה מידע שמצד אחד אתה רוצה לחשוף, ומצד שני מעביר דרך מיסוך של בלבול ושעשוע שלא מאפשר לקרוא אותו באופן ישיר. כמו משחק בילוש עם רמזים.

ע.ש: יש משהו שהבנתי בסוף הלימודים בבצלאל, שלא משנה כמה אני אנסה לבוא ולשים את הדברים על השולחן עדיין יהיה פער ביני ובין מי שמנסה לקרוא את העבודה. 

מ.ע: אז השיבוש בא להראות את הפער? 

ע.ש: תקשורת באופן כללי זה משהו שאני בסוג של קונפליקט איתו. אני חושב שבאמת יש מצד אחד משהו מסוים שאני מנסה להעביר, אבל מצד שני יש את הקומפוזיציה, והיא מכתיבה לי דברים משלה, ויכול להיות שהיא תצא מבולבלת או דיסהרמונית או לא ברורה, ואז נוצר איזה דיסוננס.

מ.ע: אחד הדברים שמשותפים לכל העשייה שלך זה היחס המרכזי שאתה נותן לצופה בעבודות, הוא שותף במשחק. זה כאילו אתה אומר: ‘אוקי, אמנות אמורה להעביר מסרים, אז אני עכשיו אעביר לך מסר’. אתה לא אמן שמתבחבש עם עצמו כל היום בסטודיו, אתה מחזיר את המבט לצופה ואומר לו: ‘תראה שנינו כאן פה ביחד עכשיו, בוא נראה מה אפשר לעשות’ והקומפוזיציה והעיצוב זו אולי הדרך בה אתה מעביר לו מסר של ‘שים לב, יש שינויים ובלבולים בחיים, אז שמור על קלילות’. 

ע.ש: כן. דמיון זה הדבר הכי מדהים שיש באמנות. זה שאתה יכול להסתכל על משהו והמוח שלך מפעיל אותו והוא פתאום זז.

מ.ע: יש בסדרה ‘חופשה מופלאה’ עבודה אחת עם פיצות, זה מוצג כמו תפריט של פיצרייה, ויש 4 סוגים לבחירה. כל פיצה מייצגת גישה לחיים, וציור התוספות מציג הבעה מופשטת למילים. אתה מקליל את המושגים, אולי אפילו מנחם. 

ע.ש: בן (בנג’מין מץ, אמן וחבר יקר 1985-2017) ניסה להסביר לי מה ההבדל בין קומפליקייטד לקומפלקס, הוא אמר לי שזה יעזור לי להבין טוב יותר את עצמי ואת מה שאני עושה. וכמו הרבה פעמים, יש כל מיני מילים שאני פוגש ומנסה להבין אבל לא מצליח להבין אותן עד הסוף, כל מיני מונחים שאני מרגיש קרוב אליהם, אבל עדיין לא מצליח להבין אותם. וגם הפעם לא הצלחתי להבין למה הוא התכוון עד הסוף. לאחרונה נזכרתי בזה. אז כתבתי בגוגל קומפליקייטד וקומפלקס וגיליתי שיש גם את סימפל וכאוטיק. שזו בעצם סוג של רביעייה, שקשורה לצורות של מחשבה, מתודות של קבלת החלטות, שזה דבר שיש לי איתו אישיוז מאז שאני ילד. אז לקחתי מן נייר רדי מייד שיש עליו הדפסה של מפעל מכונות, לא ממש חשבתי על החיבור, ואמרתי לעצמי, טוב, אני פשוט אקח את הרביעייה הזו אני אעשה מהן פיצות. ואני אנסה לעשות למונחים ויז’ואליזציה, פילטר. את הפעולה הזו עשיתי יותר במודע. ורק אחר כך זה נכנס לתוך ‘חופשה מופלאה’.

 

מ.ע: אמנות ככלי עזר להתמודד עם החיים. 

ע.ש: לגמרי, אמנות זה לא ציני, לפעמים אנשים חושבים שאני ציני.

לאקי פיצה, עיפרון וטוש על דף רדי מייד,  2020

מ.ע: שיתופי פעולה עם אמנים הם עיסוק מרכזי אצלך. 

ע.ש: כן, אוהב לעשות.

מ.ע: בעצם יצרת לעצמך מסלול אלטרנטיבי, שלא תלוי באוצרים או גלריות, אתה מתחבר עם אמנים מהארץ ומחו”ל, ויוצר לעצמך דרך אורגנית להוציא החוצה את האמנות שלך.

ע.ש: שיתופי הפעולה מגיעים מתוך צורך בעשייה משותפת. כנראה עם אמנים יותר קל לי לתקשר, זה עניין של אנרגיה וחיבור עם אנשים, משהו לא מילולי. כשאתה פוגש אוצר יש תחושה שאתה צריך לדעת מה להגיד בצורה מאד ברורה ומפוקסת, זה ממש לא הצד החזק שלי. החיבורים שהיו לי עם אמנים קרו סביב שיחה ועניין שהתפתח לאורך זמן, הרבה פעמים זה הופך לחברות. 

מ.ע: אתה לא אמן סטודיו קלאסי. אתה לא יוצר את העבודות שלך מצונף בסטודיו. אתה חושב שזה פשוט לא התאים לך, או שזה נובע מנסיבות חברתיות וכלכליות של שוק האמנות היום, עניין של היצע וביקוש? האם ביקום מקביל יכולת להיות אמן סטודיו ואת כל הרעיונות שלך היית מעביר לשפה של בדי ענק?

ע.ש: בטח (צוחק), כל הנסיבות שציינת נכונות, גם העניינים הכלכליים, זה שאני צריך לעבוד. מטרה נוספת שהיתה לי מאז שסיימתי ללמוד - וזה היה לי מאד מאתגר למצוא את הדרך - היתה לחיות בבית שאני אוהב, לעבוד בעבודה שאני אוהב ולהצליח לעשות אמנות. להצליח לקיים את העולם הזה.

מ.ע: נראה לי שגם אין לך את הצורך המנטלי ליצור אמנות מתוך הסתגרות בסטודיו, ולצלול לתוך עצמך. חשוב לך לשמור את האמנות בסימביוזה עם היומיום, האמנות שלך מבקשת להמתח החוצה מהסטודיו.

מראה הצבה מתוך 'אני אתה והמקל, תערוכה זוגית עם ניר הראל, גלריה ברבור, 2014

ע.ש: כן, אבל תמיד עשיתי גם דברים לביתי. ושמע, אם היית נותן לי עכשיו שנה לעשות רק אמנות אז אולי הייתי עושה בדי ענק, שאני לא יודע מה הייתי עושה עליהם, אבל אני חושב שהתקשורת עם אנשים, עם המציאות, היא מפעילה אותי ליצור דברים חדשים גם בשבילי, זה מאפשר לי להפתיע את עצמי.

 

מ.ע: אתה בדיאלוג מתמיד איתה.

ע.ש: כן, משתדל. קצת נמנעתי באמת מהמקום הזה של ‘להיות בתוך עצמי’. 

מ.ע: יש לך תחושות של החמצה, של היצירה הגדולה שאתה אמור ליצור אם רק תסתגר ותשקיע את כל זמנך ביצירה, אתה מחפש את זה?

ע.ש: אני לא מאמין במאסטרפיס, ממש לא. כל פעם שאני עושה משהו חדש אני אומר ‘בוא’נה זה טוב, מדהים שזה יצא לי, לא ציפיתי שזה יצא לי’. גם ה’אולם’, גם היציע שעשיתי עם אור הרץ, גם העבודה במוזיאון תל אביב עם האורות והעבודת סאונד (התערוכה ‘תכנית הבראה: Join or Die'  אוצר: דורון רבינא, 2019), אני מאד אוהב אותן כי לא חשבתי שאני אעשה דבר כזה. 

מ.ע: ואין לך מחשבות כמו, חבל שלא הצגתי במוזיאון עבודה שיותר מזוהה עם הסגנון שלי?

ע.ש: אני לא חושב. היתה לי תובנה לפני כמה שנים, שמה שאני עושה מעיד על מה שאני עושה. סך כל הדברים הם הדבר. אני לא טוב בלהגיד ‘זה מה שאני עושה’. אני לא מחליט איזה סוג של אמן אני. אחרי התערוכה במוזיאון מישהי, אמנית גם כן, אמרה לי שסוף סוף היא רואה עבודה שלי ממש, וזה הצחיק אותי, אמרתי לה שמבחינתי כל שיתופי הפעולה שעשיתי הם עבודות שלי באותה מידה. 

קירקוס, עצים וכסאות רדי מייד, שיתוף פעולה עם אור הרץ, מתוך 'רקוקו - חיים תחת משטרי ייצוג'  מובי מוזיאוני בת ים 2013, אוצר: יהושע סיימון

מ.ע: תוכל לנסות להגדיר מאילו דברים אתה סולד בעולם האמנות העכשווי? 

ע.ש: שאלה קשה, כי יש הרבה משתנים. עולם האמנות זה דבר אחד, ויש את האנשים שיוצרים. הגבולות לפעמים מטשטשים. אבל אולי העניין הזה של להציג את עצמך כל הזמן. 

מ.ע: יחסי ציבור, הצורך לשדר תדמית של מקצוענות?

ע.ש: כן, אני לא שופט, אנשים עושים את זה מכל מני סיבות, אבל אני חושב שבשונה מפעם, שאנשים עשו דברים בסטודיו ואף אחד לא ידע מזה אלא אם כן היו להם את הקשרים הנכונים, או פטרון, או אם הם לא היו במעמד הנכון. והיום, יש לך אינסטגרם, יש לך פייסבוק, ואתה יכול להעמיס בדימויים, וכולם יראו. מצד אחד זה מדהים, ומצד שני אני חושב ‘מה קורה מחוץ לזה? מה קורה עם האנשים שהם לא שם?’ ובאיזשהו מקום, זה גם חלק מהסיבה שעזבתי את אינסטגרם. גם כשהייתי שם לא הייתי שחקן מרכזי, לא שיתפתי פעולה באופן מלא במשחק, לא העליתי כל היום דימויים, זה פחות הקטע שלי. באמנות יש משמעות לאורך נשימה. יש משמעות לפרויקט שאתה עושה אותו שלוש שנים, ואתה לא יודע מה יצא בסוף. אמנות זה לא עניין מקצועי, זה עניין של אורח חיים. 

מ.ע: יש משמעות לחשיפה של דבר שלם, ולא להראות פיסות קטנות כל הזמן 

ע.ש: כן, משהו ברפלקסיביות האינסופית הזו, כל הזמן נכנסים למוח שלנו דברים וזה משפיע עלינו, במודע או לא במודע. באיזשהו מקום אני חושב שהבקתה היתה גם איזשהו ניסיון להתמסר למקום, לעשות מקום שבו אני אמצא את האותנטיות שלי, לפני שאני הולך לאיבוד בתוך ההמון.

מספר 5, רישום דיגיטלי ועפרונות צבעוניים על נייר, 2017

עצמות, עפרונות צבעוניים על נייר, 2017, מראה הצבה, הסיגריות הבודדות 2011-2017, ונטילטור, תל אביב, אוצר: ישי קלטר שפירא

מ.ע: אתה מרגיש שהאמנות שלך ישראלית? לפעמים זה מרגיש לי שהיא נעשית על ידי אמן בינלאומי שמגיב לסביבה המקומית שלו, תיאור חוויותיו מהמזרח התיכון.

ע.ש: אנחנו תמיד מושפעים. אני לא יודע מתי ‘בינלאומיות’ מתחילה. לצורך העניין כבר אצל אריה ארוך, שהוא אמן שאני מאד אוהב שגם השפיע עלי, מבחינתי הוא אחד מהאבות המייסדים של האמנות הישראלית המודרנית. מצד אחד הוא היה אדם בינלאומי, הוא נולד במזרח אירופה וגם היה שגריר של מדינת ישראל, הוא צייר עוד לפני, אבל התקופה כשגריר מאד השפיעה עליו, ולדעתי כשהוא היה שגריר בשוודיה הוא ראה את העבודות של דושאן. אז מצד אחד הוא הביא איתו השפעה מערבית ומצד שני הוא גם הביא איתו את מזרח אירופה, יש ממד ביוגרפי בעבודות שלו, לפחות איך שאנחנו קוראים אותן, בעיקר דרך גדעון עפרת.

מ.ע: כן, יש בעבודות שלו את הרחובות הקטנים, הסמטאות, בעלי מלאכה פשוטים.

ע.ש: נכון. והעבודות שלו מאד מוזרות ביחס לאותה תקופה, לעומת אופקים חדשים נגיד, שהיו הקאנון של האמנות. גם הם היו בינלאומיים, גם הם הושפעו מאירופה, אבל האם הם היו מקומיים? איי דונט נוו... אני לא יודע גם לגבי ה’כנענים’, דנציגר, יונתן רטוש, שהתעסקו במקומי, במזרח התיכון. גם אנחנו מתעסקים בשאלות של זהות, ‘האם אני ישראלי’, זה מתחיל בביוגרפיה בסופו של דבר, מי המשפחה שלי, איך הם השפיעו עלי, זה מאד קשור למה שאנחנו עושים.  

מ.ע: אני לא חושב שיש איזה סגנון משפחתי שאנחנו ממשיכים.

ע.ש: טוב, בסדר, אבל בטוח הושפענו מהאסתטיקה, ממה שהיה בבית, מהחוויות האסתטיות מהבית של ההורים, מהבית של סבא. ההורים שלי חיו כמה שנים במרסיי והם הביאו איתם הרבה רהיטים וחפצים משם, והסבים שלי גרו באפריקה הרבה שנים, אז אצלם בבית, היו מלא פסלים ומסיכות, וסבתא שלי ציירה באותה תקופה, אז גם היו מלא ציורים. 

מ.ע: היא זו שציירה את הציור שיש לך בסלון?

ע.ש: כן, אני חי עם הציור הזה מאז שאני טינייג’ר, מצאתי את הציור הזה אצל סבא שלי והוא בחדר שלי מאז שאני בתיכון. 

מ.ע: יש לך זכרונות ילדות מהבית שהשפיעו עליך כאמן? 

ע.ש: אני זוכר את המחסן של סבא שלי, אתה פותח את הדלת, חריץ של אור ומלא אבק מסביב, מלא כלים, לא עשיתי שם כלום, פשוט הסתכלתי. והיתה עוד חוויה שעכשיו אני נזכר בה, בחצר של סבא שלי היתה את הגינה והיה מן מקום מאחורי הגינה, שהיתה בו מן גבעונת כזו, ואני חפרתי בור בתוך הגבעה, וזהו, אני רק זוכר שהיה לי שם חור, לא גדול מספיק שאני אכנס אליו, אבל חור. 

מ.ע: מקום להיות בו.

ע.ש: כן, לייצר לעצמך את המקום. אחרי העשייה עם ה’אולם’, ו’הבקתה’, מאד מושך אותי לעבור אל מחוץ לעיר, להתרחב. אני חושב שבסופו של דבר זה הכי מעניין, איך אתה מייצר לעצמך את החיים שאתה רוצה לחיות. לחיות בצורה שאתה לא משתעבד לעבודה, ומצליח להיות בקשר עם המציאות וגם מצליח לעשות את הדברים לעצמך, לביתך. להצליח לקיים את עצמך כלכלית וחברתית, זה הפוטנציאל הכי גדול.  

רחל טלאור, שמן על בד

צילום: מאי ספז

׳נעלי הספורט של האתמול הן הסניקרז של המחר׳ | עירא שליט
וינטלטור

פתיחה: יום חמישי, 9 ביולי, 20:00-23:00
רח׳ אליקום 3, קומה 2, תל אביב - יפו

18.7.20 - 9.7.20
התערוכה תהיה פתוחה בשעות הערב בתיאום מראש

irashalit@gmail.com