Or_Al_Kir.jpg
hats 1.JPG

כובעים מס. 1 של חיים ליבק

שמן על בד

90x110 ס"מ

2020

כוסות רוח יעזרו כמו בנקאי למת בסטודיו בנק תל אביב, אוצרת: יוליה יבלונסקי

 

בתערוכה ׳כוסות רוח יעזרו כמו בנקאי למת׳ שעלתה בסטודיו בנק בתל אביב בנובמבר 2020 היתה נראות של חיסול מלאי. אולי זה קשור לכך שבכל תערוכה שעולה שם יורד עוד חלק מהחלל. הקיר עליו הצגתי עבודה בקיץ האחרון נעלם וכעת גם התקרה המשרדית פורקה. לצד אווירת התכלות של פינוי דירה אני מתנחם בכמה כוסות קפה נצחיות שלא זזות מהפינות והולכות אחורה כמה וכמה תערוכות - הכול בסדר, כלום לא קורה באמת. אני נע בין תחושת רגרסיה והתכלות לבין איזו תקיעות מנחמת, חוויה שמזכירה התבוננות באפקט טרוקסלר או שיטוט סתמי בתחנה המרכזית החדשה. תפס אותי ציור אחד של חיים ליבק שהוציא אותי מהמסתורין, האמנם מכובד שמכילה התחנה המרכזית, לעבר מסתורין קצת יותר אינטימי. 

ליבק צייר את גוף העבודות הזה כייצוג דימויים מחלונות ראווה ברחוב בן-יהודה בתל אביב אבל תשאלו כל חתול - דברים מכוסים מושכים את העין יותר. אני מתבונן בציור של שני כובעים ושרטוט רפאים דומיננטי למדי של אקדחים המבצבצים מאחורי אחד מהם. הכובעים, מושא ההתבוננות בחלון הראווה, מונחים במרכז, מלאי צבע ובשר, ואילו האקדחים עשויים בקו רישומי ונוכחותם אופציונלית, אבל הנוכחות האופציונלית שלהם במציאות עשויה בקו עבה והוא נוכח לחלוטין בציור. הנסתר גלוי מהרגע הראשון. אין בציור הזה הסתרה של אובייקט אך הוא מכיל אובייקטים של מסתורין - כובע ואקדחים. רק חסר מעיל גשם. בדרך כלל כובע ואקדח עוזרים לפענח את החידה אבל כאן זו המגבעת עצמה, סמל הבלש, שמנכיחה את האקדחים, ובכך מערפלת את החיפוש אחר אובייקט אחר. התבוננות בציור זו תמיד סוג של עבודה בלשית אבל כובע הבלש לא אצלי, הוא נזרק לתוך הציור.

יש התרחשות לא ברורה ברקע - לבן מלוכלך המעיד על התרחשות קודמת. כמו שהכובע במכוון לא מסתיר את האקדחים שמאחוריו כך גם הרקע במכוון לא מסתיר את הציור הקודם. אולי מתחת לשטיפה הלבנה והדלה היה זה פורטרט של האמפרי בוגרט רגע לפני שזה הפך לכובע שלו? בצד שמאל למטה נראים כמה פסים עבים וכהים מציור קודם שהלבן לא מצליח לטשטש, אבל זה כבר מוגזם ומהם לא תבוא הישועה. 

עוד קווים: שני זנבות חומים קטנים וכמה קווים נוספים בצבע אוקר יוצאים מאחורי המגבעת המרכזית ומתפתלים באופן משונה לעבר המגבעת העליונה. מאחד האקדחים יוצא שובל המטפס ומתאחד עם הקו שעולה למגבעת העליונה. ממבט ראשון אני מניח שזה עשן אבל גם זה קו. במקום עשן שיעיד על הירייה וסופו להתפזר, יוצא מהאקדח קו והוא הפוך בתכלית. הקו חוצה, מוביל ומדגיש. קרל יונג כתב שהנפש נוצרת כתנועה מעגלית והיווצרות הקו משולה להווצרות הארוס - הרגע הליבידינאלי הראשון הפורץ את התנועה המעגלית המולדת, והוא ביטוי ראשון לרצון. הקו מנסה להגיע ממקום אחד למקום אחר ואילו לעשן לעומת זאת אין כוונה. עשן הוא הרגע שאחרי - לא החלטי, ללא גוף וחמקמק. שאיפת הקו הזקוף הפוך מנשיפת השיעמום שמרחפת באויר בלי מטרה ברגע הרפיון, ומתפיידת. 

כמו בסיפורי בלשים בהם העבר תמיד חוזר בפרק האחרון ועוזר לפתור את התעלומה, גם כאן הקוים הדהויים מתחת לשטיפה הלבנה חוזרים על רצף הזמן של הציור בדמות הקו הטרי שיוצא מהאקדח בגרסה האחרונה שלו. אבל הפליטה הזו היא קו ואינה סוגרת מעגל. העשן לא מתפזר והסיפור לא מתבהר - רק קצה חוט שנחשף לרגע ומתפתל לעבר כובע מסתור אחר, עד ששוב נעלם. אנו תמיד נחשפים רק לגרסה האחרונה של כל ציור בעצם, וראוי שהציור הזה שמנכיח בצורה סיפורית כל כך את השכבות שלו יהיה מוצב בחלל כמו הסטודיו בנק שבאופן הפוך מתרוקן ונעלם לאט לאט עד שיחזור להיות ריק לגמרי.