נחשים, שמן על עץ, 2017
08.07.19 - נפגשתי עם ערן נוה בסטודיו שלו ברחוב שוקן בדרום תל אביב
מרבה עיניים: בעבודות שלך דברים יכולים להפוך בקלות למעוררי אימה: קו מעוקל הופך לנחש ורשת קוים מעוגלים הופכים את כל החלל לטריפ מימי. החרדה והקלילות שזורים יחד.
ערן נוה: בעשייה שלי אני כל הזמן מנסה להבין מה המניע האמיתי בכלל לעשות משהו. הרבה שנים חשבתי שכדאי שתהיה איזו כנות מסוימת, אבל אני גם מגלה שככל שאתה יודע יותר על המניע שלך אתה יותר משתעבד אליו. אני שואף למשהו שהוא משוחרר, שאין לו הרבה תותבות, גם מבחינת האוירה וגם מבחינה טכנית, מקום שהוא “פלאוטינג”, שהוא נוצר והוא שם והוא לא נושא עליו משקל של היסטוריה. מבחינת הפעולה של הרישום, הקו בא מרישום ורישום זה משהו שפשוט קורה מהר ואז אפשר להמשיך הלאה.
מ: למרות שהנחש חוזר עוד פעמים.
ע: כן, אבל זאת פרקטיקה של הרבה אמנים שמתעסקים בדימוי ואז שוחקים אותו מתוך ידיעה שזה יעשה לו טוב.
מ: אבל הוא נולד פתאום?
ע: שום דבר הוא לא פתאומי, אתה יודע. זה דברים שאתה רואה, נושאים שאתה נמשך אליהם, ויכול להיות שהדרך שבה דימוי מופיע על הדף היא תולדה של איזושהי ג’סטה שאתה כבר מכיר ואתה לא מתעכב עליה הרבה. אבל הדימוי - אם זה נחש או פרצוף או “ווטאבר”- לא נולד פתאום. הוא צובר הרבה זמן במחשבות שלך.
משוטט עם נחש, שמן על עץ, 2014
מ: אתה לא פועל מתוך איזה מניפסט שאתה מספר לעצמך. אתה נמנע מדברים כבדים כאלה.
ע: תמיד הרגשתי שיש לי בעיות קשב וריכוז ושאין לי קו מחשבה או מניפסט קוהרנטי וברור, אבל אני חושב שאני בן אדם מאד ביקורתי כלפי עצמו וכלפי הסביבה וביקורת בעצם כן מייצרת איזה מניפסט סמוי או לא כתוב, אני לא אוהב להתחייב לשום דבר ומחשבות באות והולכות. ויכול להיות שבגלל זה הנראות של הדברים היא לא כבדה. אבל בשנים האחרונות בא לי פחות להתפזר, לחשוב על סדרה ולעשות דבר אחד. לוותר על לפנות למדיום אחר בזמן שאני שקוע במדיום מסוים. בעבודה על הספר (‘אלוהים אדירים’, ספר הדפסים של ערן נוה, דפוס גולם 2019) זאת הייתה הפעולה והעבודה על הגלופות שהשתכללה. יש שם אבולוציה של טכניקה, וזה לימד אותי שזה יכול להיות מעניין ליצור אותה פעולה לתקופה ארוכה ואז הדבר עצמו מתפתח. אבל באופן כללי תמיד הרגשתי שיש לי קושי למצוא קו מחבר בין העבודות. יש הרבה דילוגים, בין הנושאים ובין הגישות, לא מתוך בחירה, פשוט ככה קרה.
מ: ההתפזרות הזאת הולמת את תוכן העבודות שלך: מעין חוסר מחויבות, לא לקחת ברצינות מדי את פעולת יצירת האמנות.
ע: כן, אבל מצד שני יש מלא ציירים מעניינים שמסורים למדיום, ובכל זאת הם מצליחים לשמור על הקלילות של הדימוי והנושא ביחס אליו. אני מאד מקנא בציירים שעושים רק ציור.
מ: כי תמיד יש להם מה לעשות.
ע: בדיוק.
אני לא מרגיש שאני ממש “צייר”, כי אחרי תקופה שאני מצייר יכול לקרות ששנה שנתיים אני לא נוגע בציור. אני לא קם לסטודיו לעשות ציור. אבל זה מאד מושך אותי ומעורר בי קנאה המצב הזה - שזה מה שאתה עושה ואתה לא מתעסק בדברים אחרים - אבל אני כנראה לא כזה.
מדריך, פלאש, מדבקה מחזירה אור, כפות תמר, עץ, 2014 -2018
מ: אני זוכר שכשראיתי את החדר שעשית ב”זומר” (‘עכברושים מכרסמים את הירח’ גלריה זומר, 2015) אמרתי לעצמי: “יא אללה! איזה כיף לו. הוא יכול לעשות הכל - על הרצפה, על התקרה, זה הכל מסביב”, והרגשתי שאצלי בעבודות יש משהו מנותק מהחיים, זה רק נייר ונייר תלוי על הקיר בגובה מסוים.
ע: וזה יפה בעיניי, זה עולם אחר אבל הוא לא פחות טוב.
מה שעשיתי ב”זומר” היה להמשיך את מה שעשיתי ב”ירקון” (‘אמא תראי’ 2014, אוצר: בועז ערד). היה לי רצון מסוים להמציא סביבה שמייצרת נרטיב. התערוכה היא כמו רקע לסיפור. זה עולם כזה, שאתה משוטט בו והוא יכול להיות שייך לאיזו פרסונה בדויה או מדומיינת או כמו להיקלע באמצע שוטטות לאיזה משרד נטוש ולחשוב שמישהו היה שם לפני וארגן את הדברים במיוחד.
מ: חוסר ההיררכיה מאד מוסיף לתחושה בחלל. הוא אופף הכל בתחושת ייאוש וחוסר משמעות. בכלל, כשאתה מציג ב”חלל לבן” זה מפגש טעון מראש. אתה לא מכין את האובייקטים במחשבה לנצל את החלל הלבן, אתה מלכלך אותו ואומר: “זה לא לבן פה בחוץ”.
ע: אני לא היחיד שעשה את זה, זה לא תקדים. לפעמים זה גם סוג של טריק, כמו השטיחים שהיו בשתי התערוכות, הם אפשרו לי להכיל הרבה עבודות שונות שאולי לא היו מסתדרות בחלל לבן. בהתחלה לא היה קל כל כך להבין שאפשר לשים את הציורים לצד הפסלים. לא שנאבקתי בזה, אבל די התלבטתי אם זה עובד, אם זה קשור, וככל שהזמן עובר אתה אומר: “למי אכפת”. אתה עושה את הדברים, ואם זה יוצא לא קשור - זה לא קשור. זה לא חייב תמיד להיות נכון או חד. זה גם יכול להיות מהוסס ולא לגמרי מדויק. ההיסוס מאפשר לך להתפשר על מה שיוצא ולחשוב שאולי זה כן מעניין. אני מאד נמשך לדברים שאני לא מבין עד הסוף.
מ: בעבודות שלך שפת הדימויים עצמה נראית כסימפטום לחברה חולה.
ע: אני אקח את זה כמחמאה.
כן, אנחנו חיים בחברה חולה. אני לא חושב שהאמנות שלי פוליטית או חברתית, אבל היא אולי כן משקפת את הזמן שאני חי בו. זה העניין של אמנות עכשווית, נראה לי. זה דברים שאני יכול לומר רק בדיעבד. זה לא המניע שלי. זה תוצר לוואי. עצם היותך חי בתקופה מסוימת, במדינה מסוימת משפיע על איך שאתה חושב, ויש כאן פה הרבה תוכן של ייאוש. אתה קם עם מועקה מסויימת. לא: “מה קורה איתי היום?” אלא: “למה העולם חרא?”, “למה לא יכול להיות יותר טוב?”. זה מחלחל.
סופר פוזיציה \ דאבל שאכטה, שמן על עץ, 2013
מ: יש לך זיכרונות מוקדמים של מפגש משמעותי עם אמנות?
ע: אף פעם לא הרגשתי שיש משהו ספציפי שאליו אני נמשך. תמיד אלו היו אהבות חדשות, היחס מאד דינמי ויכול להשתנות. יכול להיות לי גם “טרן אוף” למשהו שפעם אהבתי ועכשיו אני כבר לא מוצא בו עניין.
מ: יש דברים שיצרת בגיל צעיר שקשורים לעבודות שלך היום?
ע: בדיעבד, כן. גם בעקבות אנשים שאמרו לי דברים שאני לא זיהיתי. החוט שעובר בין העבודות, אפשר למתוח אותו, אבל זה קשור לאקדמאיים שמנסים לסדר את האמנות באיזשהו רצף. לא שזה לא מעניין, פשוט אני לא מתעסק בזה כל כך.
אבל, למשל העיסוק במוות ובייאוש, בדעיכה מתמשכת, זה כן קשור לדברים שעשיתי בעבר. משהו שהוא נוזלי כזה, שגם אם יש בו מסה, אפשר לחשוב שהוא קל, מבחינת משקל. תמיד ניסיתי לגשת למחשבות על מוות או אהבה בסוג של הומור, שגם קצת מבטל את הרצינות של זה. כמו לשים משקולת בצד השני וליצור התהפכות כזאת.
מ: אבל השימוש הזה בהומור גם מותיר איזו אכזבה - ההומור אצלך קצת מגן, אבל הוא גם מחלחל כמו רעל.
ע: נכון, הוא אכזרי באותה מידה. חשוב שההומור יהיה אכזרי ואפל.
מ: אני רואה בעבודות שלך טוב לב פועם מאחורי שריטות.
ע: כן, מעניין אותי מצב של אפילה. לא רק בדימוי, אלא בתחושה שזה מייצר. כמו בחלום, כשאתה חולם סיוט, ולפעמים אתה רוצה להמשיך לחלום את הסיוט. יש משהו נוח בחלום, סמיכות מסוימת שהיא נעימה לך. יכול להיות שזה נובע מהמקום של לנסות לייצר משהו שמצליח לגעת במנעד של אימה ושלווה, כמו מוות.
דאבל דייט מול סוף העולם - דיפטיך ציור על ציור רדי מייד, שמן על בד, 2015
מ: אתה מצליח להטעין דימויים בתחושה מאד מלנכולית. למשל בציור של הלימונים - הפכת אותם לישויות חייזריות בודדות בחלל. הם שלמים, אבל בפנים מכילים פוטנציאל של חמיצות קיומית גבוהה.
ע: במקרה הזה, זה נושא הציור. הם מביטים אל האופק כשברקע יש פיצוץ אטומי, אסון, הם מביטים אל הסוף של העולם, אל הסוף שהוא גם שלהם. דרך אגב יש סיפור קטן מאחורי שני הציורים האלה, אחד מהחבר’ה פה בשוקן מצא מלא קנווסים קטנים שמצויירים עליהם לימונים בסגנון טבע דומם ולכולם היה גריד זהה. כנראה שהיה פה באיזור קורס ציור שנסגר וזרקו את כל הקנווסים של התלמידים לרחוב. אני לקחתי כמה לסטודיו ושניתי טיפה את הנושא. למעשה הציור בתוספת הסיפור הזה הופך לאובייקט עם מטען היסטורי.
מ: אובייקט שטעון בניסיון של אמן חובבן לתפוס את המציאות ובסוף הגיע לרחוב. זה מכיל את הייאוש שלו, שאפילו הוא עצמו לא רצה לשמור את הציור.
ע: יכול להיות שגם הציורים האלה יגיעו לרחוב מתישהו. אתה יודע, אחרי שנמות מי יהיה אחראי לכל מה שעשינו? שזה גם סבבה.
מ: אולי לא יהיו רחובות.
ע: אולי זה ירחף בחלל ונוכל לדוג את זה מהחללית.
מ: מאיפה הגיעו כדורי הטניס? לי הם נראים כמו משהו שקיבל מכה חזקה והלך לאיבוד.
ע: הכדורים לא נוצרו מראש בשביל הפסל. פרמתי כדורי טניס וניסיתי לעשות מהשאריות כדור באותן פרופורציות של הכדור המקורי. כמו הנשל שלו. מעין פעולה של שעמום כזאת, אבל אז נוצר כדור שיש בו איזו תחושה של “גוסט”. עם הזמן הטקסטורה שלו נעלמה. אבל בהתחלה הוא היה יותר “פלאפי”, כמו ענן. למה הוא שם על הפסל? אני לא יודע. זה היה נראה לי נחמד שהוא סתם שם. כאילו אין לו משמעות.
מזימות תת קרקעיות \מערב, עץ, גבס, שעווה כדורי טניס, שעון, עט, בדלי סיגריות, 2014
מ: הרבה מהעבודות שלך נהרסות אחרי ההצבה?
ע: יש הרבה דברים ששמרתי והם פשוט התכלו, כי הם לא היו בנויים לשרוד הרבה זמן. יש עבודות שמתות אבל אפשר לשחזר אותן. ככל שעוברות השנים אתה מגלה שזה הופך להיות זבל בסטודיו שלך, מצבות של הרעיונות שלך, אז אתה לא מפתח לזה סנטימנטים. זה צובר אבק על המדף. אם זה נהרס זה נהרס. זאת הבנאליות של הסטודיו כנראה. למרות שלפעמים אני חושב שעבודות יותר מתות בחלל התצוגה מאשר בסטודיו. לפעמים תערוכה הורגת את הציור, את העבודה.
מ: יש איזושהי היררכיה בינך לבין עצמך לגבי העבודות שלך? יש כאלה שהן יותר משמעותיות, שאתה מרגיש שהצלחת לצקת לתוכן יותר מעצמך?
ע: ישנה לפעמים עבודה שהיא רגע מסוים שממנו מתפצלים הרבה דברים אחרים, ואז הוא רגע מעניין. בהתחלה היו עבודות שיכולתי לחשוב עליהן שהן חשובות יותר מאחרות, אבל עם השנים אני קולט כמה לא בא לי להתעסק עם מה חשוב יותר או פחות. עצם העניין של החשיבות לא מתאים לי, לא מעסיק אותי. אתה פשוט עושה משהו ואז כבר עשית אותו. מה זה משנה מה יהיה גורלו, מה שכן חשוב בעיני זה שהעבודות ישמרו על ה”רעננות” שלהן. זה עוזר להן לשרוד את מבחן הזמן.
מ: אני נוטה להלחיץ את עצמי בכוונה. שהעבודה הבאה תהיה יותר משמעותית, יותר הדוקה. שהצמרמורת שהיא גורמת לי תהיה יותר חזקה. רוב העשייה שלי היא להגיד לעצמי ‘לא’ לרעיונות שלי.
ע: יכול להיות שגם אני הייתי כזה ולמדתי טיפה לשחרר. לא שזה לא לגיטימי. יש אמנים מעניינים שמנסים לדחוף, שמסננים הרבה, גונזים הרבה, עד שיוצא הדבר המדויק הזה. אני לא מבטל לגמרי משהו שעשיתי בפעם הראשונה, גם אם הוא נראה לי לא מספיק טוב. אני עדיין חושב שאולי זה בסדר שהוא כזה, שהוא לא לגמרי “טייט”.
במוזיקה למדתי את הכח של המקריות ושכמעט תמיד בטייק הראשון יש משהו שקשה מאד לשחזר. וככל שאתה מנסה לשחזר אותו אתה יותר ויותר הורג את הדבר. למדתי שאני נהנה מהמקריות של הדברים ומההפתעה. לתת לדברים להיות כמו שהם ולאט לאט לגלות שהם יותר מעניינים מהדברים שניסיתי לשחזר. יש בטייק הראשון משהו שמצליח להתנתק מהמחשבה, ועדיין להיות דינמי - הניתוק מהמחשבה מייצר דינמיקה טבעית של השתלשלות הארועים. קשה להגיע לנקודה או לרגע הזה. עם הזמן אני מנסה להגיע לשחרור הזה של הטייק הראשון.
כשהלהקה שלי (‘לאבגרנייד’) הקליטה את האלבום הראשון, החלטנו להקליט הכל ביום אחד, ולעבוד עם מה שיש. זה מהלך שמייצר אסתטיקה מסוימת. גם המצב הפיזי של להיות בחדר אחד ולהקליט יום שלם, מוציא ממך עייפות וחוסר דיוק. והיום בראיה לאחור זה מה שמיוחד באלבום הזה. אתה שומע את הרגע, ואת החלל לא רק את המלודיה.
מ: יום בחיים שהוקלט.
ע: צ’רלי מגירה הפיק והקליט אותנו. הוא דחף לרעיון להקליט את כל האלבום ביום אחד. הוא הבין איך לנצל את אופן ההקלטה האינטנסיבי שמייצר חומרי גלם עם רגעים לא שלמים, שבורים, ועקומים, ולטפל בהם ברגישות האופיינית לו - הרגישות ליצירת סאונד שבורא אווירה.
מ: זה ניכר בציורים שלך, הם מאד רישומיים, הקו חשוף וחסר ליטוש.
ע: כן. למרות שיש הרבה שכבות תחתונות שלא מתגלות בסוף, ואז יש רגע שאתה עושה משהו אחד, נטול מאמץ שמצליח להכיל כל כך הרבה שכלול ושחרור שאי אפשר להגיע אליו אחרי שקידה מאומצת.
דגים בבריכה, שמן על נייר, 2015
מ: אתה כבר מריץ מחשבות על התערוכה המתוכננת במוזיאון? (נוה זכה בפרס רפפורט 2019 לאמן צעיר, במסגרתו יציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב ב-2020 באצירת עדי דהן)
ע: לא ממש. אני כן שואל את עצמי אם אני רוצה שוב לייצר את אותה הרגשה של חדר או סביבה. אני מנסה לגשת לתערוכה הזאת הכי טבעי ולהוריד את כל השכבות של החשיבות של “תערוכה במוזיאון”.
מ: יש משהו במוזיאון שהוא כמו מקדש שאומר: ‘זה חשוב!’
ע: אני חושב שזה כבר לא ככה. אני רואה דברים שהרבה יותר מעניינים אותי מחוץ למוסדות, ומבחינתי הם יותר רלוונטים. מוסדות מטבעם מכילים ממד של פוליטיקה, תצורות אחרות של תערוכה שלא קשורות למוסדות האלה משוחררות מזה, וזה ניכר באמנות.
מ: אבל שם הכסף והחשיפה.
ע: אני לא מכיר אמן שהתעשר מלהציג במוזיאון. אתה כן מקבל חשיפה יותר גדולה, אבל החשיפה לא באמת מעניינת אותי. ברור שכל אמן רוצה שיראו את מה שהוא מציג, אבל כל הפוליטיקה של האמנות היא מעייפת והיא לא קשורה ליצירה. לקבל פרס זה משהו פוליטי. “מי קיבל?”, “מי לא קיבל?” זה משעמם. אני לא חושב שזאת חותמת כלפי היצירה שלי לטוב או לרע. כמו כל תערוכה שאני ניגש אליה חשוב לי שהיא תהיה מעניינת.
מ: המוזיאון אולי מייצר מצג שווא למציאות של האמנים.
ע: כן. פעם המוזיאון היה מגדיר תנועות ומהלכים בהיסטוריה, היום הכדור עבר לידיים של האמנים, וזה טוב. גם אם לא מכירים בזה ולא כותבים על זה. האמנות מתרחשת בשולי הדרך או במקומות שמגיעים אליהם רק האמנים עצמם בסצינה המקומית. אולי המוזיאון כותב עכשיו בשביל עצמו. אין מאמרים שמתארים את הדבר הזה שאנחנו חיים בו עכשיו, אז הוא לא מוגדר, הוא פשוט קורה. זה קשור לרוח התקופה, שהדברים מאד נזילים, מאד זמינים. כשאתה מעלה עבודה לפייסבוק זה כמו להציג במוזיאון מבחינת התפוצה.
מ: נראה לי שכל אמן חייב להשלות את עצמו באיזושהי מידה שיש לו משהו חשוב להעביר. שהוא חייב להתכוון להגיע למישהו להעביר לו איזה מסר.
ע: אני מנסה להשתחרר מהמחשבה על הרצון להעביר משהו, כי הדברים גם ככה עוברים. אני מנסה כמה שפחות להתעסק עם זה תוך כדי עבודה, כי זה מנטרל, זה כובל. אני מנסה לא לייחס לכל דבר חשיבות גדולה.
מ: בשביל להקליל? בשביל לא להפחיד את עצמך שאתה עושה משהו רציני מדי?
ע: בעבודה האחרונה במוזיאון בת-ים (‘המאמינים’ אוצרת: הילה כהן- שניידרמן), יש משהו רציני. גם בנושא - שמתאר טקס של מצב מדיטטיבי - וגם בפרקטיקה של העשייה. זה היה מאד מכונס, להבין איך הדברים עובדים, הניסיונות עם החומרים, להגיע לאסתטיקה מסוימת. היתה מחשבה על רגע מאד ספציפי שמתאר אירוע מסוים. זה יותר נרטיבי ויותר מגובש. לעומת זאת בהצבה ניסיתי להיות יותר משוחרר. ברגע שיש לך כבר את כל האלמנטים אתה מנסה לחשוב איך לפרום את זה שוב. כמעט לא לנסות להציב את זה. הייתי שם אולי שעה, ולא הייתי בטוח בכלל, ולא חזרתי לבדוק אם זה טוב או לא טוב. לא עשיתי את זה בתור מהלך, אלא הרגשתי שלא בא לי להתעסק עם ההצבה יותר מדי. עשיתי שם קומפוזיציה מסוימת. גם הבחירה להשאיר בצד את הארגזים של האריזה, זה בשביל לשחרר את כל הרצינות של האינסטליישן. יש פה סיפור הכדורים\פרצופים הישנים התפזרו להם, כל אחד לפינה שלו, אחרי שהם עישנו איזה חומר ממסטל ומערפל חושים, והשאמנים - פסלי העץ שהם גם רמקולים - מעבירים להם סדנת צלילים. משהו כזה.
longing, עץ, פורניר, רמקולים, מגבר,חול, כדורי פלסטיק, שמיכות, 2019
מ: נוצרה שם קצת אווירה של מחששה מיסטית.
ע: כן, ללא ספק מחששה זאת השראה, זה כמו שאתה נכנס לאהל אפוף סמים והאנשים שרועים שם בצורה אקראית וכל מה שבא לך זה להצטרף אליהם.
מ: יש לך אמביציות, רצון לדייק יותר ויותר?
ע: זה התחיל שם ועם השנים זה לנסות כמה שפחות לדייק.
מ: לדייק את הלא לדייק?
ע: לא! לשחרר!
מ: יש שאיפה לעשות יותר טוב?
ע: לא יודע מה יותר טוב, אתה עדיין בוחר מתוך מה שעשית, אבל לחתור לדבר הכי טוב זה מבחינתי גיהינום, זה הייאוש המוחלט.
מ: תמצית של רוע האדם?
ע: לגמרי.
מתוך הספר 'אלוהים אדירים', דפוס גולם, 2019
מתוך הספר 'אלוהים אדירים', דפוס גולם, 2019
