Or_Al_Kir.jpg
eladlarom.jpg

סיפור חיים על אקרמן של אלעד לרום 

דיו על ציור שמן

מידות 60x80 ס"מ

2019

בתערוכה Ghosting , תערוכה זוגית של אלעד לרום ורועי כרמלי, גלרייה ברבור, ירושלים.

אוצר: אבי קריצמן

 

בין דמויות צבעוניות לחפצים המתכתבים עם עולמות מיסטיים, תלוי בתערוכה של אלעד לרום ורועי כרמלי פורטרט אפרורי של דמות מעונבת בבלייזר שעל פניה שירבוטים קטנים ושחורים. זהו ציור שקט שנוכחותו מתעצמת עם השהייה בתערוכה מעצם זרותו של ציור ריאליסטי לצד יתר העבודות הסובבות אותו, אך אני לא מזהה את הדמות וגם בדף התערוכה היא אינה מוזכרת. לפי המראה מדובר אולי בבנקאי? אולי ברואה חשבון? אולי פורטרט עצמי של האמן כרואה חשבון (כתפו הימנית מעט גבוהה יותר ומעוררת תהייה אם הוא מחזיק ביד מכחול ואם מימין לקנווס הייתה פעם מראה)? מי יודע, בסך הכול דמות זקופה ורשמית שחוץ מעין אחת מעט עצלה לא מסיטה את המבט. גם על חתימת השם ׳אקרמן׳ משנת 1980 בפינת הציור אני לא יודע דבר ומחילופי דברים קצרים עם לרום מסתבר שהציור הגיע לידיו בנעוריו ורק ב-2019 קועקעו בדיו הדימויים השחורים על פניו של הפקיד האלמוני.

 

הציור שהביא לרום לתערוכה הזכיר לי סיפור קצר - ׳הדיוקן׳ מאת ניקולאי גוגול - שבו מתואר פורטרט מאובק ולא גמור ב״חנות תמונות אחת״ בסן פטרסבורג שנרכש על ידי הצייר הצעיר צ׳רטקוב. מהר מאוד מתגלים כוחותיו המאגיים של הציור והוא משתלט על בעליו החדשים ומשחית את רוחו. צ׳רטקוב מתעשר אך מתדרדר כאמן ובסופו של דבר מפתח קנאה נוראית לאמנות טובה. הוא מפסיק לצייר ומתמסר לרכישת ציורים שהוא מבחין באיכותם ואז משמיד אותם בביתו מאחורי דלתיים סגורות. רק הציור המכושף נשאר תלוי על הקיר, עד שבסופו של דבר קנאתו אוכלת את נפשו והוא משתגע ומת. האם הדמות המצוירת והמונצחת השתלטה על בעליה, או שמא צ׳רטקוב פשוט הסתחרר לעבר תסכול קשה מול יכולותיו? רק לאחר שנים רבות החליט גוגול לכתוב חלק ב׳ בו מפורטים תולדותיו של הציור השטני, אך עד אז השאלה אם צ׳רטקוב נפל לכוחות על-טבעיים או סתם השתגע מצביעה על המהות החמקמקה של הפנטזיה הנמצאת על התפר שבין מציאות למאגיה. 

 

איני יכול שלא לחשוב על אותו אנימיזם מתעתע בזמן שאני מתבונן בפורטרט שמולי, אבל לרום מוסיף עיטורים הנראים מיד כמו קעקועי פנים של אסירים, שקיומם הלימינאלי הפוך בתכלית. כנגד אותה חמקמקות נסתרת לרום מגיב במחוות גוף אלימה במיוחד, שלמעשה מכתימה בו בזמן גם את העור וגם את משטח הציור. בעיקר תפס אותי שהקיטוב הזה בין אנימיזם לקעקוע ניכר גם בסגנון - לרום מצייר את סמליו ואת ההצללות שלהם ללא גרדיאנט, כמו סמלים של יחידות בצה״ל: מעל הגבה גדר תיל בשחור מלא לצד קונטור ריק; על הלחי מצויר פגיון המוצלל גם הוא באור קשה; על מצח האלמוני שירבוט של דמות חצויית פנים, חצי-ערפד חצי-מפלצת, והוא משתלב יפה על הדמות הזו הנראית קצת כמו לנין וקצת כמו טרוצקי; העין הימנית העצלה מתבוננת מעט מעלה, וגם בדמות המפלצת עין אחת מביטה מעלה במעיין ביטוי לנפש חצי-חיה חצי-מתה; למטה על הלחי מצוירת אישה החושפת שד אחד ומסתירה את השני. זה לא פשוט להאמין ברוחות רפאים וכמו כל התערוכה גם עבודה זו עוסקת בערגה למאגיה יותר מבקיומה - ברצון שמשהו יתעורר לחיים; ואכן, על התפר הפנטסטי שבין קסם למציאות, בין קיים ללא-קיים, הסגנון הדיכוטומי בתוספות של לרום מתאים להפליא כי הוא משדר בעיני רצון בהכרעה. המטען המאגי החמקמק מקבל מענה: לבן מול שחור, אור מול צל, אמת מול שקר, יפה מול מכוער, הצלחה מול כישלון, או שיש רוח או שאין. 

 

יש משהו מעורר אמפתיה ברצון להכריע ולחשוף את הסמוי מהעין ואני מנסה לדמיין את הרגע שבו לרום החליט לשלוף את הציור מהארון אחרי 25 שנה ולצייר עליו. במשך 25 שנה התהווה קשר, במודע או שלא במודע, עם דמות אנונימית שלמעשה ליוותה את לרום רוב חייו. ציור שאני מניח שלא העסיק אותו לעיתים תכופות, ושקיבל את עיקר תשומת הלב שלו במעברי דירות ומסטודיו אחד לאחר, שבהם היה צריך לחשוב אם לארוז או לשחרר, וכך זכה בעוד בהייה. ואז פתאום עולה רעיון והוא נשלף החוצה. רעיון שלא ברור למה עלה דווקא אז מכל הרגעים, אבל הגיע רגע והנה הפינאלה מול אקרמן מתקרבת. בפעם הראשונה נכנס הציור תחת ידיו של לרום במטרה לסיים אותו ולמעשה גם להיפרד ממנו - מה שצ׳רטקוב לא הצליח לעשות - ולראות אם הוא אכן חלק מהרפרטואר שלו או לא.