Clear של אפרת רובינשטיין

צבעי התזה ואקריליק על בד

 2x2 מ'

מכניקת זורמות במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, אוצרת: מוניקה לביא

צילום: אדם אוסקר שולדמן

​

​

ביום שהותרה החזרה לחללים ציבוריים נכנסתי לתערוכה ‘מכניקת זורמות’ במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. אומרים שבאיקאה נוצר עומס רציני מהעניין הזה אבל פה כצפוי די ריק. או ליתר דיוק - ריק. 

​

אני לבדי, מוקף ציירות שמציירות נשים. עולה בי איזו נוקשות וחוסר נחת ואני מוצא מפלט בחובת המסכה בחלל הציבורי. קצת מחניק אבל נחמד שיש סיבה לגיטימית לאי-הנוחות. בעודי מתבונן באחד הציורים נשמע מאחורי קול חזק של צעדי עקבים. אני מסתובב ורואה אישה לבושה בסוודר וג׳ינס, כנראה עובדת במקום, הולכת ונכנסת בחוסר חשק בדלת צהובה. כעבור דקה שוב קול עקבים. מאותה דלת יוצאת אישה בחצאית, גרביונים ומעיל גשם והולכת לדלת שממנה יצאה הראשונה, גם היא צהובה בעצם. אני תוהה לרגע אולי זו אותה אישה והיא רק מחליפה בגדים מאחורי הדלתות בבניין.

​

בין לבין אני מתבונן באישה שמולי: ציור מהיר על בד נטול ג׳סו של דמות אישה המחזיקה שני מגהצים, אחד בכל יד. גופה נראה כמו בובת דיגום עטופה בחלקי גזרות, ספק מונחים עליה ספק מרכיבים אותה. היא מזדקרת ממה שנראה כמו קרש גיהוץ או עגלת סופר ועליה נוספו גרבים, צרור מפתחות, כוס קפה, כתם שפתיים וחולצה מכופתרת של גבר, עדיין בתוך הקרטון. מסביב לחולצה מרחפים לבבות. הראש, גם הוא דמוי לב ובתוכו חור דמוי לב. מהלב בחזה יוצא שפריץ דם וטלפון מאמא.

​

חלקי גוף חטופים וחלולים מוקפים באימוג׳ים מרכיבים זהות מלנכולית, מזדמנת ולא מתחייבת (אני נעשה פחות נוקשה ומרגיש קצת יותר נינוח בתערוכה). חלקי גוף מפלרטטים עם היות גוף אחר ולא עם מישהו אחר. המלנכוליה, הגרוטסקיות, הגודל והמבט הפרונטלי מזכירים לי מיד את האישה של דה קונינג  Woman I. כשדיבר על עבודה זו תמיד התגאה בעבודה הממושכת שלו עליה. צייר ומחק וצייר ומחק. במשך שנתיים הוא עבד עליה עד שלבסוף היא בוקעת מבעד לאין ספור השכבות. ה-גבר שעיצב אישה בדמותו והרים אותה מעפר, מהצבע הגולמי. אני חושב על האישה הבוצית והמונומנטלית של דה קונינג שהתמקמה באופן כבד למדי על הקנווס, על האישה המתחלפת מאחורי בחשאי, ועל זו שמולי שללא בושה מתחלפת תוך כדי התבוננות. 

​

האישה שמולי מזכירה אך שונה בתכלית מהאישה של דה קוניניג. היא לא קמה מצבע, מחומר גלם ראשוני, אלא מתוך הצפת דימויים מהטלפון: נדמה שהפעולה בציור הזה נעה באופן מתעתע ומבריק בין חיפוש אחר הקו הנכון לאימוג׳י הנכון. כמו הודעת וואטסאפ לקונית של לב, קקטוס וכוכבים, גם כאן עולה אישה פאנטומית, קלה, שהקימה עצמה ברגע אחד, כמעט ללא יוצרת. 

​

אבל חמקמקות חסרת משקל זו של חלקי הגוף הפוכה מהנוכחות הדרמטית שלה כאישה. היא ננעצת מתחת לתחבושות שעל הזרועות ונעצרת לגמרי ביציבה מלחמתית ופרונטלית נטולת רגליים. היא זקופה, גבוהה ממני (בגלל התלייה של הציור, כן?) ומבעד לאיפור מוגזם מסתכלת ישר בעיניים. הזרועות באוויר, אולי בטיפול נמרץ רגע לפני השוק החשמלי מאיזה סרט אמריקאי. קליר! או שמא בצהרי היום מוכנה לקרב ורק אמא בטלפון מעידה על איזשהו רמז לכוח אימהי מרסן. מוכנה להרוס או להציל. שוב אני פחות נינוח ושוב אני מאשים את המסכה. ואולי היא בעצם לאחר המעשה? אולי בדיוק סיימה לגהץ חולצה מגואלת בדם? נדמה שאדים מתולתלים של מדוזה ערופה עולים מהמגהצים המונפים באוויר, ובמרכז עיניים מאופרות מלאות אשמה וגאווה. גם אני רוצה להניף את הידיים ככה, אוחז במשהו, לא משנה מה. שיהיה מגהצים. 

לא שיש לי בעיה עם אישה שלוקחת פיקוד על עצמה, אבל בואי נחיה בשלום, לא? אני מול אישה פעורה ופתוחה, ריקה ומונעת, לוחמת אצטקית חלולה, מפלצת חשופה מוכתמת בדם עם קוקו כתום וקשה שלא מתחשק לתפוס. האישה הזו חשופה יותר מציור ערום ויותר ממה שאני רוצה להחשף אליו. קול עתיק עולה בי - מה קרה לקצת צניעות? קצת מסתורין קלאסי? קול שכדאי להשתיק ולהלביש בגטקעס. ממתי דברים כאלו מביכים אותי? אולי פשוט אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הרגשתי סלידה מהולה בהזדהות כשהתבוננתי בציור. ציור עוצמתי חלול ומחלחל שמנכיח לי את עצמי. שוב קול צעדי עקבים משמיע אותותיו מאחורי וזה מספיק לי, אני חומק למסדרון.