אבי.jpg

כוכב הדרום, שמן, פחם וגירים על נייר

02.07.19 - שוחחתי עם אבי סבח בזמן שהוא אורז את הסטודיו שלו בסדנאות האמנים בתל אביב לקראת מעבר עם משפחתו לפורטוגל.

 

מרבה עיניים: בהרבה מהעבודות שלך חוזר מוטיב של התאכזרות. אתה מבצע פעולות מאד אלימות על המצע: שורט, מטגן, מחורר, אבל זה יוצא תמיד גם ספוג חמלה, ברור שלא אדם אכזרי יצר אותם.

 

אבי סבח: האימה והחמלה הם שני עניינים מרכזיים בחיים, לא רק באמנות, כאדם, אני עסוק בהם. גם כסטודנט, או כאומן בודד בעולם, או כחלק מקבוצה, או כהורה... אולי במיוחד כשאתה הורה. הדברים גם היו קיימים לפני כן, רק שכרגע זה מתפרש על יותר דמויות שמאד קרובות אליך.

כשאני מסתכל על עבודות שלי אני לא יודע מה להרגיש. זה גם קצת מפחיד אותי להסתכל על הרבה עבודות שלי יחד. למשל הסדרה הזו כאן (מתייחס ל'אפיים ארצה', סדרה של ציורים כהים שמשתרעת על פני כל הקיר הגדול) - זה חלק קטן מהסדרה, יש משהו כמו שמונים עבודות כאלה - אני לא עסוק בלפענח אותה או לפצח אותה או להבין מה היא אומרת על החיים, אני עסוק בלרשום. אני לא מרגיש שאני חייב להכיל את הזיכרון של כל תנועת יד ומחשבה שהובילה לדימוי. כמו שאתה לא יכול לזכור כל דבר שקרה לך בחיים. אחרת אתה תקרוס מול עול הזיכרונות. עדיף פשוט לחיות איזו הוויה שמכילה את כל החוויות שעברת.

 

מ: אתה מבלה זמן בבהייה מול העבודות?

 

א: אני מבלה הרבה זמן בבהייה. בבהייה יש רכיב אנטי ביקורתי. בהייה זו מילה מעולה, אם לא היית אומר אותה הייתי משתדל להגיע אליה. כי בניגוד לראייה או התבוננות, בבהייה יש התמסרות מוחלטת.

 

מ: כי אתה הפסיבי.

 

א: אתה הפסיבי, כן. זה משתמש בעוגן ויזואלי כדי להגיע למקומות אחרים, מדומיינים. ובתוך הבהייה הזאת אני פתאום מרגיש גם צורך להגיב לעבודה - בסך הכל אני זה שעשה אותה - אם פתאום במסגרת הבהייה נולדה איזו מחשבה מפעילה ביחס לעבודה... לאו דווקא ביקורתית, אני כמעט ולא מתקן בעבודות, אני לא מוחק, אני רק עורם.

אפיים ארצה, גרפיט ושמן על נייר. צילום: דור אבן-חן

מ: יש מצבים שיוצאות לך עבודות שאתה לא מסוגל לסבול?

 

א: בטח. עכשיו, בגלל שאני אורז את הסטודיו, זרקתי משהו כמו ארבעים עבודות, בחפירה הזאת בסטודיו, כדי לפנות אותו, אני מתאר לעצמי שזה קורה גם בחפירות ארכיאולוגיות, אתה יודע, לא כל פרט הוא בעל משמעות, יש גם סתם ממצאים מאותה תקופה, או פרטים אזוטריים שלא התגבשו לעבודת אמנות מכרעת.

 

מ: אתה יכול לזרוק בלי נקיפות מצפון?

 

א: אני נהנה. אני נהנה לקרוע אותם.

 

מ: אולי אני גם צריך לנסות. זה קשה לי נורא לסחוב איתי את הכישלונות שלי.

 

א: תשמיד. תשמיד. יש לי תרגיל כזה, להשמיד עבודה שאתה חושב שאתה אוהב, ולתעד את ההשמדה שלה. אז אני עושה את זה גם בעצמי. ועכשיו עשיתי ממש טבח. שלושים-ארבעים עבודות שהרגשתי שהן לא שם, שהן תופסות מקום בראש שלי, בסטודיו, בעולם. ולמעשה זכות הקיום שלהן בטלה. הן הובילו אותי לאנשהו, הן היו חשובות באותו רגע. זה גם תהליך כזה כמו חוקן, להוציא את כל הסחלה כדי שהצינורות ימשיכו לעבוד טוב.

 

מ: אני מאד נוקשה עם עצמי. הכל צריך להיות ללא שארית, ותמיד יש שארית אבל אני בולע אותה ולא מסכים להקיא אותה. גם גופנית, אגב, כשאני עם בחילה קשה וצריך להקיא אני אעשה את כל המדיטציה בעולם ואלבין אבל רק לא אקיא.

 

א: הקאה מומלצת. אם הרעלת את עצמך.

 

מ: כן, אולי מתישהו אגיע לשם.

 

א: גם לי לקח זמן. ועדיין לא פשוט. אבל זה עושה לי טוב. זה גם לא יכול לקרות חודש אחרי שהיא צוירה, זה צריך לקרות כמה שנים אחרי. או לפחות תקופה ארוכה, שאתה מבין שהיא לא שרדה את הזמן.

 

מ: יש עבודות שהצגת והשמדת אחרי?

 

א: כן, השמדתי גם עבודות שהצגתי בעבר.

 

מ: ועבודות שמכרת, יש כאלה שעכשיו אתה רוצה ללכת אליהן ולהשמיד?

 

א: יש שתי עבודות שאני מצטער שמכרתי, אבל בקטע אחר, כי אני הייתי רוצה אותן איתי עדיין.

מרווח גחון, גרפיט ושמן על נייר. צלם: טל ניסים

מ: נראה שבשנים האחרונות הצבעוניות העזה נעלמה מהעבודות שלך - הכחול העז והאדום העז, שהיו כבר בעבודות ‘המסע של איקס’, ובדימויי הענפים הכרותים, ובשמות הנשים - ובשנים האחרונות מופיעות עבודות חיוורות מאד כמו סדרת הרישומים ‘עונשין’ והעבודות שמוצגות עכשיו במוזיאון בת-ים (‘מרווח גחון’, מתוך ה’מאמינים’ אוצרת: הילה כהן- שניידרמן) הן כרומטיות, בצבע גרפיט. למה הצבע דהה?

 

א: כמובן שאני רואה את ההתנקות הזאת מצבעים עזים, וגם עוד דבר, מעבר מצמצום של דימויים לגודש. זה הקרבה. להקריב את הצבעוניות עבור משהו. כאילו זה מן תהליך כמעט טבעי של בערה. אם ציירתי הרבה ענפים אדומים ונופים עזים, אולי זו הייתה המדורה, השריפה, ועכשיו אני מסתכל על מה שנשאר אחרי שהאש כבתה. חושך התחיל לעניין אותי מאד. אם קודם זה היה עם עיניים מאד פקוחות שמסתכלות על השמש ישירות אז עכשיו זה לעצום עיניים מאד חזק ולתת לעצימה החזקה הזאת להוליד דימויים. זה לא ממש חושך, זו התנחשלות. כשאתה מסתכל על אור חזק ואז מסתכל על סביבה אחרת ורואה את ההבזק הזה - זה אומר שהעין נפגעה, יש כוויה, אבל מהר מאד היא מחלימה - אז השלב הזה כרגע מאד מעניין אותי, הפגיעה, שבתוכה אתה קצת יותר מוגבל.

 

מ: נראה ששני התהליכים שזורים באופן בלתי נפרד. הנמכת את הצבעוניות והגברת את החופש של היווצרות הדימוי.

 

א: נכון. אני גם מאד סדרתי. אני חושב שכמעט אין לי עבודה שהיא לא סדרתית.

 

מ: מה לגבי זו? הירח? (מצביע על עבודה על הקיר, ‘בזמן האחרון’)

 

א: זו מאלו שלא. זה התחיל ממשהו שהבן שלי זיהה אותו ברחוב, באיזה טיול והוא אמר “ירח!”. זה חתיכת גומי. לא יודע של מה אפילו. ויש סיכוי שהירח האפור הזה גם הוליד הרבה מהסדרה הזאת (מתייחס ל’אפיים ארצה’ שעל הקיר). יש עבודות שהן מן מעיין שאחר כך סדרה שלמה יכולה לשתות ממנה. רק עכשיו אני חושב על זה. באמת זה נעשה לפני הסדרה הזאת. וזה תלוי פה כל הזמן ואני כל הזמן משאיר את זה תלוי, אפילו עכשיו כשאני אורז.

בזמן האחרון, אקריליק, פסטל וגומי על עץ

מ: אתה זוכר רגעים מוקדמים שלך עם אמנות, משהו שהפעיל אותך באופן חזק?

 

א: המקרה הראשון שאני זוכר שעשיתי ציור שהרגשתי שהוא תגובה, מן ציור-תגובה - אני חושב שציורים הם תגובות - זה כשהייתי ילד ממש קטן, וסבא שלי נפל מגג והכתף שלו נכנסה פנימה, כך אמרו, לא ראיתי את זה קורה. והדימוי הזה של איש מבוגר שנופל מגג והכתף שלו נכנסת פנימה - בטח יש לזה שם רפואי - מאד עניין אותי, ועשיתי הרבה ציורים שקשורים לכתף הזאת, גיל ארבע-חמש, לא מתוך מחשבה שאני עושה אמנות - שזה נראה לי הכי טוב, לא לעשות את הדברים מתוך מחשבה שאתה עושה אמנות, גם היום. כמובן שאנחנו כבר מלוכלכים ורוויים במחשבות ובשיקולים.

ואז כטינאייג’ר, זה היה ממש הסתגרויות. ההורים שלי ממעלות והיה לנו מקלט, ובלי לקרוא לו סטודיו הוא היה הסטודיו. הייתי יורד הרבה פעמים למקלט ומצייר, עם כל מיני דברים שאחר כך חזרתי אליהם במודע. למשל, קניתי צבעי שמן, כי שמעתי שככה ציירים עובדים, ואז הרגשתי שהוא משחתי מדי, ורציתי לדלל אותו, ואבא שלי אמר שבטח שמן ידלל שמן, ושנים דיללתי עם שמן בישול. וזה הצהיב את העבודות. והיום אני ממש משתמש בזה, אני מטגן רישומים. אהבתי את ההצהבה הזאת. כל דמות שציירתי קיבלה הילת קדושה וזה גם נראה כמו כתם שתן. נורא אהבתי את ההתבוססות הזו של דמות בתוך כתם. ההתבוססות של הדימוי בתוך החומרים שמהם הוא מורכב. קצת כמו ילד ששוכב במיטה מלאת שתן וחולם חלומות. עד היום אני מעדיף להתחיל מהראקציה החומרית.

 

מ: אתה מרגיש שיש קשר בין ההתרחשויות הכימיות האלה לתובנות מדעיות?

 

א: בשלבים מוקדמים יותר כשהתלבטתי מה ללמוד, התלבטתי בין אמנות לכימיה. ואז הבנתי שבאמנות יש את כל הכימיה שאני צריך, ולא להיפך.

 

מ: במפגש שלך עם הראקציות האלה, אתה מנסה להעביר דרכן מהלך נפשי?

 

א: הן המהלך הנפשי. הן מייצגות את המהלך הנפשי טוב. עצם המגע הזה, השינוי של החומרים.

נוף מטוגן, שמן ופחם על נייר מחומם

מ: בעבודה  שלך ‘שמועה’, אני זוכר את הכימיה שנוצרה משריפה של נייר כחול עם מצית.

 

א: אתמול זרקתי את כל הסדרה הזו. את הדמויות הנשיות שמרתי. את הגבריות שרפתי.

 

מ: זה הוצג בתערוכה ‘שכוח אל’ (גלריה 39, 2011, אוצרת: טלי בן נון), אני זוכר אותה ממש טוב, זוכר איפה כל עבודה הייתה.

 

א: כל העבודות הגדולות שהיו שם כבר לא קיימות. משהו בחומרים לא עבד טוב לאורך השנים.

 

מ: גם הירחים על הג’ינס?

 

א: גם הג’ינס לא שרד, הסריח, זה היה עם מלא שמן וספריי. זרקתי אותו שלשום. אבל בסדר...

 

מ: קשה לך עם זה שהם נכחדים?

            

א: אנשים נכחדים...

שכוח אל, שמן על בד ריפוד. צילום: אריאל קן

מ: לא לוקח קשה.

 

א: לא לוקח את זה קשה, היה לזה את הזמן של זה, זה היה טוב לאיזה שנתיים שלוש ואז הפסיק לעניין אותי. אני לא מתבייש בעבודות האלה, אבל זהו - מתו. אין לי ענין נוסטלגי. לא מתגעגע לתקופות, לא לאנשים, אני במצב של הווה. כשאני עסוק בציור אני עסוק בו לחלוטין. הסדרה הזו: (‘אפיים ארצה’), אני עסוק בה לחלוטין מבוקר עד לילה כבר שנתיים. אבל אני יודע שברגע שאני אסיים אותה אני אפסיק, היא לא שלי. יישארו ממנה רק כמה מחשבות או שברים של חוויות, אחרת אני לא יכול לעשות את הדבר הבא. כמה אתה יכול לערום על עצמך את העבודות של עצמך? זה כבר חמש עשרה שנה שאני עושה עבודות מחוץ לבצלאל.

 

מ: אני תמיד מרגיש צורך עז לצמצם. ההתפזרות קשה לי.

 

א: גם לי. אני אוהב את הקשר בין המילים מצבה ומצב. היית במצב שהפך למצבה. כמה אתה יכול לסחוב את הבית קברות הזה עליך? זהו, נגמר. אין לי עניין לחפור את הקברים האלה כל הזמן ולשכנע את עצמי שזה אלמותי. זה מותי, זה יכול למות ולהיעלם וזה בסדר.

 

מ: זה גם נושא בהרבה מהעבודות שלך: ההתכלות, המוות, האסון, האפוקליפסה.

 

א: לגמרי.

 

מ: אתה מרגיש שהדיבור התקופתי על סוף העולם - שקיים כמעט בכל תקופה אבל בימינו הוא קיבל ביסוס מדעי - אתה מרגיש שזה מחלחל לתוך העבודות?

 

א: יותר מדאיג אותי מות המוסר. הקטסטרופה של המצפון והחמלה.

עונשין, עפרונות צבעוניים על נייר. צילום: דור אבן-חן

מ: אם כבר נכחדים אז שלפחות אנשים יכבדו אחד את השני תוך כדי.

 

א: כן. האלימות האנושית המקומית, הישראלית, מאד מדאיגה אותי. אני חושב שאני מנסה להגיב לזה בעבודות. אבל אני לא יכול לייצר כרזות, הן עוד יותר זמניות. לעיתים צעקה נמוגה הרבה יותר מהר מלחישה, בצעקה יש משהו רדוד. הקטסטרופה בציור קשורה לקטסטרופה בחוץ.

גם אירועים שקרו בצבא, שמגיעים אליך. בצבא הייתי מפקד בתותחנים, לצערי. אם הייתי יותר בר דעת...

 

מ: הם באים אלינו כשאנחנו צעירים.

 

א: צעירים ובגיל שכל דבר שאתה עושה נוצק לנצח בתוך ההוויה שלך. חברה שלמה שבה כל ילד בגיל שמונה-עשרה עובר את המכבש הצבאי הזה ויוצא לעולם והופך לחלק מהחברה, אין לה ברירה אלא להיות חברה אלימה. הצבא מטביע בך את ההבנה הנצחית שיש אויב - יש אויב - כל ההוויה של הצבא ערוכה לעימות עם האויב. המילה “אויב” חוזרת כל כך הרבה בתרגילים, בתדריכים – האויב האויב האויב - כל מי שעבר את הצבא תמיד יחיה בתחושה שיש אויב, והאימה של האויב היא קשה, וכמובן שאם יש אויב אז גם אתה אויב, וזה דופק לכולם פה את הצורה. אתה רואה את זה בכבישים, בשוק, ברחוב, בפארק מים, במטוסים, בחו”ל - בכל מקום שיש בו ישראלים, אצל רבים יש תודעה כי קיים אויב שצריך לדפוק אותו, צריך לנצח אותו, צריך לגנוב ממנו, לבזוז אותו ורק ככה אתה מצדיק את הקיום שלך.

עונשין, עפרונות צבעוניים על נייר. צילום: דור אבן-חן

מ: אולי זה קשור למעמד המוחלש של האמנות בחברה שלנו. האמנות דורשת בחינה פנימית עמוקה. איכשהו למוזיקה מותר גם פשוט לשמח את החבר’ה, את המשפוחה.

 

א: לגמרי.

 

מ: בפורטוגל בטח ירד הלחץ.

מאמין שאי פעם תעשה עבודות שמחות?

 

א: אני מאמין גדול בהומור. עבודה שמחה? לא אצלי. אני לא יודע איך מציירים שמחה, איזה דימויים קשורים לשמחה. יכול להיות עבודה מצחיקה אבל אני אוהב אותה עם תמהיל רציני של מורבידיות ואז אולי, אולי, איזה רגע אופטימי. בדיוק כתבתי פה על איזה ציור “חרפה”... ואני לא חושב ששנתיים בפורטוגל יהפכו את העבודות לשמחות. שמחה זה דבר שנכחד פה, ואני לא מדבר על “שמחות” - “נפגש בשמחות” - זה אומר שהשגרה לא עשויה משמחה.

 

מ: אני מזהה משהו שמתקשר בעיני עם שמחה בעבודות שלך, משהו במגניבות הוויזואלית, בהחלטיות של לצרוב סכין לוהטת אל תוך הבד, או לרצוע חישוקי מתכת בפינות כמו עגילי הרחבה בשביל התלייה, או השם שצף בתוך דלי (‘אווה’ מתוך ‘מרווח גחון’, ‘המאמינים’ מוזיאון בת-ים).

אוה, דלי, עץ ושמן. צלם: טל ניסים

א: אני חושב שעבודה צריכה להיות אטרקטיבית, מושכת. אני לא יודע מה המתכון לקסם הזה. זה קורה לי מול עבודות של אחרים. זה קורה לי מול עבודות שלך באופן קבוע.

 

מ: תודה!

 

א: קשה לי לומר מה הוביל אותי לעבודה הזו (‘אווה’), רציתי לעשות ציור בתוך דלי, ואז הגיעה המחשבה שזה יכול להיות ציור שנוזל שהדלי התמלא בו כתב איזה שם. אני נגיד נורא אוהב שקונים קפה, והאיש של הקפה מצייר משהו בקצף. זה מאד יפה בעיני, כי זה ציור שאתה שותה והוא נכנס לך לגוף, וזה ציור שהוא מאד זמני.

 

מ: כבר ליווית לא מעט מחזורים של סטודנטים לאמנות. איך אתה רואה את התפקיד של 'מורה לאמנות'?

א: אני מאד אוהב להיות מורה. לשמחתי די מהר קראו לי ללמד בבצלאל, שנתיים אחרי שסיימתי ללמוד, מהר, אולי מהר מדי. זה לפגוש הרבה אינדיבידואלים שרוצים להכניס את הדבר הזה לתוך החיים שלהם. זו אחריות מאד-מאד כבדה בעיני, במיוחד אם אתה אמן שחושב שזו דרך חסרת תכלית או מטרה - זאת אומרת שיש רק דרך - איך מלמדים ללכת בדרך הזאת? הדבר היחידי שאני חושב שמורה לאמנות יכול לעשות זה להיות אחד התלמידים בכיתה. מגיעים אנשים עם סט עשיר ורווי, ואתה בעיקר משתדל לא לקלקל, אלא להפנות תשומת לב, ולנסות לטפח דברים שאתה חושב שכבר יש להם. אתה מנסה לראות איזה עתיד, להבין שיש איזה אורח-חיים שיכול להתאים להם ולהמליץ עליו. האחריות של הסטודנט זה לברור. המורה אמור להיות שם, להשקיף ולהיות רפלקציה למה שהתלמיד עושה. זו אחריות כבדה ביותר ומתישה, זה מתיש אותי, אני יוצא משיעורים ממש-ממש מותש, במיוחד שיעורים שאני מרגיש שקרה בהם משהו טוב, שיעור שמשהו התפצח בו, שמשהו הצליח לחרוג מגבולות השיעור, לתקשר עם העולם, עם החיים, וכשזה קורה אני לא מסתיר את ההתרגשות הגדולה שלי אף פעם.

אני מלמד גם מקצועות טכניים, במיוחד בהדפס, אבל זה משהו קצת אחר. זה גם מאד סימבולי, להגיד שיש תחומים שיש בהן משמעת מאד חריפה של חומרים, ושם, אולי יותר מכל תחום אחר, הכימיה היא במלוא תפארתה, במיוחד בתחריט שזה משהו שאני מאד אוהב ללמד, יש שם חומצות, יש שם סדר, יש משמעת, יש מגבלות, ואני חושב שבתוך המגבלות אפשר לפרוח. קשה לפרוח באיזה מרחב אינסופי של אפשרויות. חופש הוא קשה. מה תעשה עם חופש מוחלט?

 

מ: אולי תגלה בפורטוגל. יש כבר תכניות?

 

א: יהיה לי שם מיד סטודיו. למעשה חיפשנו סטודיו שצמוד אליו בית. אין לי מושג מה יקרה שם. אני בכוונה נוסע בלי חומרים - בלי ניירות, בלי גרפיט, בלי פחם, בלי עפרונות - אני נוסע לגמרי פתוח. אבל יהיה סטודיו, יהיה מיד איזה מרחב שאני יכול לעשות בו משהו, אבל אין לי מושג מה. חשבתי אולי אקוורלים.

אפיים ארצה, גרפיט ושמן על נייר. צילום: דור אבן-חן