עשן, 2013, עפרונות על נייר, 42x59.4 ס"מ
25.11.2020- נפגשתי עם אלכסנדרה צוקרמן בגלריה נגא בתערוכה שלה 'שדות פרחים'. (מציגה עד ה-31.12)
מרבה עיניים: רציתי להתחיל את השיחה דווקא מהתערוכה הקודמת שהצגת פה (‘מה ראה הירח’, גלריה נגא, 2013). הרישומים בה הציגו עולם אגדות מסתורי ואפל. הרגשתי שהטכניקה שלך עם העיפרון מוציאה משהו מהעץ שחבוי בנייר. היער מתגלה מתוכו, כשהנייר בעצמו הוא מן עץ מאד מעובד ומכובס.
אלכסנדרה צוקרמן: קישור מאד יפה, אני מודה שלא חשבתי על העץ. תמיד חשוב לי שיקרה משהו לפני השטח של הנייר. שיתרחש איזה תעתוע או קסם. הטכניקה בסדרה השחורה עם העיפרון גרמה לרישום להיראות כמו תחריט, אבל זה בעצם שתי שכבות של עיפרון, הראשונה עם עיפרון קשה, 6H, והשנייה עם עיפרון רך, ספייה, שנכנס בין הקווים של העיפרון הקשה. כשקורה דבר כמו זה, שמפעיל את פני הנייר, אני יכולה לצאת ממנו לגוף עבודות שלם. וזה גם מה שקרה עם סדרת העבודות החדשה, 'שדות פרחים'. אני מוצאת את עצמי עובדת בסדרות, כשכל סדרה מתחילה מאירוע על פני השטח של הנייר שהוא רגע של הפתעה בשבילי, והוא אולי הרגע הכי חשוב עבורי בכל התהליך היצירתי בסטודיו.
מ.ע: הסיפורים המפחידים מגיעים מהרקע שלך ממזרח אירופה? גדלת על סיפורים כאלה?
א.צ: כן (צוחקת), כל הספרים העממיים לילדים שם הם כאלה. כל הסדרה מבוססת על איורים מסיפורי ילדים ואנימציה. גם את המבנה של הציור, המסגרת שמעטרת את הרישום, אימצתי מהספרים. נראה לי שהמקום הנרטיבי היה האפשרות עבורי להישאב לתוך הסדרה ואז לאט לאט הדימויים התחילו להיעלם ונשארו רק פסאדות של בתים, דלתות, או חלונות - הציור כחלון למקום אחר או כאפשרות למעבר - אבל גם תמיד שטוח ואטום.
מ.ע: הקיר והדלת מכניסים לרישומים האלה את האי-שקט, איזה חוסר ביטחון של אפשרות של חדירה. והמסגרת המעוטרת ברישומים רק מדגישה את העדר החמימות.
א.צ: כן, רציתי לבלבל בין פנים וחוץ. המבנה של המסגרות ברישומים באיזשהו אופן מאפשר לכל רישום לקבל מבנה של בבושקה, אחד בתוך השני, ואז המסגרות נותנות עוד שלב של כניסה פנימה. בהתחלה ציירתי את כל הרישומים עם המסגרות המעוטרות ואז דברים בתוך הציור התחילו לשמש כמסגרת, כמו חלל הבית כמסגרת למה שרואים מהחלון כדי ליצור שלבי כניסה עוד ועוד פנימה.
יש סערה בחוץ, 2013, עפרונות על נייר, 42x59.4 ס"מ
בית בצפון, 2013, עפרונות על נייר, 94x118 ס"מ
מ.ע: הסדרה החדשה מדגישה את המקום של מלאכת היד הנשית אצלך, החיבור שלך לזה הוא מכמיהה אותנטית או שזו בחירה אמנותית מודעת?
א.צ: כמו הסדרה השחורה, גם החדשה לקוחה מחוברות וספרים. הסתכלתי על חוברות טכניות לסריגה ולרקמה שהיו אצלנו בבית. זה משהו שכל הנשים בבית עשו. זה היה ממש אירוע. היה מרגש לראות אותן - הייתי קטנה מדי בשביל להשתתף - אחרי ארוחת הבוקר או הצהריים, הן היו מפנות את כל השולחן והמטבח הופך למשהו אחר, מוציאים את מכונות התפירה ואת הבורדות ומסתכלים על דוגמאות. לסבתא שלי היתה מכונת סריגה מדהימה שנראתה כמו כלי נגינה עם כל מיני חוטים. אלה דימויים שמזכירים לי את הבית, עולם אחר של הילדות. אבל העבודות הן לא אוטוביוגרפיות, זה מתנתק, אבל בטוח שנמשכתי לדימויים האלו גם מהמקום האוטוביוגרפי ואפילו הנוסטלגי.
מ.ע: מה נתן לצבע להיכנס לעבודות פתאום?
א.צ: יש לזה סיבה מאד פשוטה. כשעשיתי את הסדרה השחורה, גרתי בדירת סטודיו בעג’מי ביפו, שהיתה טיפה חשוכה. זו היתה קומת קרקע והיה רק חלון אחד. אי אפשר היה לעבוד שם עם צבע, כי לא היה מספיק אור. ואם מדליקים את האור הכל היה הופך צהוב מדי. אז עבדתי בלי צבע, ונתקעתי עם זה לכמה שנים. והסטודיו שיש לי עכשיו כל כך מואר ופתוח, בדיוק ההיפך.
מ.ע: הכניסה של הצבע היתה קשורה גם להפיכה שלך לאמא? זה קצת מרגיש כמו מעבר מסיפורי אימה לשירי ערש.
א.צ: עכשיו אני מציירת סדינים של תינוקות, זה המעבר (צוחקת). כן, זה קשור. היתה לי הפסקה יחסית ארוכה כשאביבה, הבת שלי, נולדה. ולא יכולתי לחשוב על לצייר שום דימוי, שום סיפור, שום דבר שהוא עמוס באינפורמציה. רציתי רק לנקות החוצה ולהשקיט. היו לי שני רישומים קטנים של פטרן רוסי על גריד של משבצות עיפרון, והיה נדמה לי שיש להם אפשרות לגדול לסדרה. ואז כשנכנסתי לסטודיו כבר ידעתי שאני הולכת על זה, אז הפעם זה היה מעבר קל יחסית. בדרך כלל המעבר בין סדרה לסדרה הוא קשוח.
מ.ע: נראה שהצבע שחרר אצלך התמסרות ליופי, לתחושה של נפלאות.
א.צ: ההורות היתה מעבר ממש קיצוני בחיי, כי גם התחלתי לעבוד במשרה מלאה, ולפני זה הכל היה סביב הסטודיו. ממש חששתי מהמעבר ליום סטודיו בשבוע, והייתי צריכה שהרישומים יתנו לי איזה שקט, וזה מה שקרה.
שדות פרחים 2, 2019, עפרונות על נייר, 72x102 ס"מ. סריקה: סטודיו שוקי קוק
רציתי לחזור לעבודות עם הפטרן כי יש להן קצב משלהן. זה כמעט לא משנה באיזה מצב אני נמצאת כשאני מגיעה לסטודיו, תוך כמה דקות אני כבר שקועה בעבודה. וצריך לספור משבצות, אז אי אפשר למהר. יצא שעשיתי מן טריק כזה עם הזמן, שככל שהיה לי פחות זמן להיות בסטודיו עבדתי יותר לאט אבל יותר ביעילות. פשוט מלאתי משבצות והתקדמתי כל פעם לאט לאט.
מ.ע: המעבר בין שתי התערוכות הוא גם מעבר מיער לשדות פרחים. העוצמה השתנת מגסה לעדינה, יש בעבודות החדשות המון רוך. בזמן העבודה על הסדרה הזו היה לך רצון לעשות עבודות אחרות?
א.צ: זה קורה לי בין סדרה לסדרה, עד שאני מוצאת את הדבר הזה, שיש לי איזה קליק שאני יודעת שעובד. רק צריך לזהות את הדבר הזה. אני נהנית להתמסר להרבה זמן. אפילו ביחס לכל עבודה בפני עצמה. רק סימון הגריד בעיפרון זה יום עבודה, והפעם הבאה שאני אחזור לסטודיו יכולה להיות רק כעבור שבוע. זה יוצר מתח גם, מתח כיפי, כי זה גם טיפה ריסקי, לוקח הרבה זמן עד שרואים את התוצאה - גם בסדרה השחורה היה את הדבר הזה - למרות שכמעט ואין אלתור, בעצם עד שהעבודה גמורה אי אפשר לדעת ממש איך זה יראה. ואני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהיה לי אומץ לעשות עבודות בלי אפלה. עבודות פתוחות ו״נקיות״.
מ.ע: המקום השקט והרך שיש בסדרה הזו, את חושבת שתשארי בו בתקופה הקרובה? את חושבת שהאפלה של העבודות המוקדמות היא גם שלב בהתבגרות?
א.צ: אני מקווה להישאר במקום השקט והרגוע, כרגע זאת הנטייה. כנראה אתה צודק שזה שלבים בהתבגרות.
מ.ע: היו לך שיתופי פעולה עם תומר רוזנטל ומעיין אליקים. משהו בחיבור המשותף לכם מזקק תחושה שליופי ולדיוק יש כח מיסטי, אתם קצת כמו כת (מחייך), שקפצה בזמן מאירופה של תחילת המאה ה-20.
א.צ: נכון תומר ומעיין הם כמו האחים שלי באמנות, אנחנו משפחה. אני סומכת על העיניים והחושים שלהם ומתייעצת איתם על הדברים החשובים. יש לנו עולם משותף ועניין דומה אבל אי אפשר לבלבל בין העבודות שלנו, כלומר אנחנו גם עובדים מאוד שונה זה מזה. אתה צודק שאולי היופי וסוג של דיוק מחבר בינינו. אני מאוד מקווה שנצא לעוד שיתופי פעולה בעתיד הקרוב והרחוק.
מגדל המים ברחוב מזא"ה 36 משנת 1924, בתוכו הוצגה התערוכה "א", תומר רוזנטל, מעיין אליקים ואלכסנדרה צוקרמן
"א", מראה הצבה. צילום: אלעד שריג
מ.ע: לתחושתי משהו בסוג היופי הזה מרגיש מחוץ לזמן. בתקופה שלנו, ובמיוחד באמנות שקורית בארץ, יש התמסרות לשקף את הכיעור האורבני של העיר. איך זה מרגיש לך להתמסר ליופי בסביבה כזו?
א.צ: מעניין אותי לעשות ציור שלא עסוק בלכלוך. הדבר הבסיסי הזה של הכתם בציור. יופי פותח מרחב שהוא של עצמו. וזה קשור גם ביחס לזמן, שואלים אותי הרבה על עמלנות - אתה לא שאלת, אולי כי מכיר את זה בעצמך - זו לא עמלנות עבורי, זה סך כל הפעולות שאני צריכה לעשות כדי שהעבודה תרחף.
מ.ע: כן, גם לי מפריע שאומרים מילים כמו ‘עבודה סיזיפית’. כי זו פעולה שאתה שמח לקיים, אתה מתמסר להעביר משהו. זו לא פעולה מנוונת, אלא מחייה.
א.צ: כן, בדיוק! אני חושבת על זה כמו לשחות בבריכה. היו שנים שהייתי שוחה כל יום. בשחייה אתה ישר צולל למדיום אחר, אתה גם נאטם, זה להיות לגמרי לבד. ואז יש את הנשימות, התנועות שחוזרות על עצמן, ואתה סופר את הבריכות, וכשאתה יוצא, הזמן הוא גם ארוך ואינסופי אבל גם מכווץ. זו החוויה שאני רוצה בסטודיו. זה לא תמיד קורה. נגיד, עכשיו אני לא רוצה לגעת בכלום. לא מעניין אותי לעשות עוד אחת כזאת (’שדות פרחים’), ואני מחכה. אני גם כבר יודעת שבתקופה הקרובה אני אעשה דברים ממש ממש מכוערים.
מ.ע: אני שמח לשמוע שזה לא רק אצלי (מחייך).
א.צ: בין סדרה לסדרה יש כמה חודשים שיוצאים לי רק דברים מכוערים. לגבי הסדרה הבאה כבר יש לי משהו ממש מופשט בראש. אני לא יודעת עדיין איך עושים את זה בחומר.
מ.ע: את כבר יודעת באילו חומרים תשתמשי?
א.צ: קיבלתי ליום ההולדת צבעי מים, בא לי שזה יהיה צבעי מים, וגם קניתי עטים צבעוניים. בטוח שאשאר עם הנייר.
נערה ישנה, 2015, דיו ועפרון על נייר, 29.7x42 ס"מ
מ.ע: איך מרגיש לך ההבדל בין העבודה בדיו לעבודה בעיפרון, בין העבודה עם חומר נוזל ליבש.
א.צ: גם הרישומים שעשיתי בדיו הם יחסית יבשים. ברישום אני אוהבת את היבש.
מ.ע: נראה שעדיין משהו באיכות של המים גרם לצמחייה ברישומי הדיו להיות יותר חופשית ונתן לה לזלוג, וגם הופיע שם יותר פיתוי. גם ברישומי עיפרון הופיעו דימויים מיניים אבל הם יותר קשים וברישומי הדיו היה פיתוי אירוטי שמסתתר ביער.
א.צ: נכון, כי הייתי אז ממש מאוהבת (מחייכת).
בעבודות החדשות, אין ארוטיקה ברמת הדימוי. אבל נשאר היחס לגוף, דרך היחס לבגד או סדין. וגם בצבעוניות, צבעי הפסטל הם כמו גוונים של עור הגוף.
מ.ע: בית זו מילה שעולה הרבה מהעבודות שלך. גם העבודות עצמן מתחפשות לחפצי נוי לתלות בבית.
א.צ: זו גם פעולה של בית, פעולת הרקמה. אני מזל סרטן, אני בתוך הבית ולא יוצאת ממנו. גם הסטודיו נראה כמו בית.
מראה הצבה, הבית החולם, גלריה סבות, קלוג׳ נפוקה
מ.ע: איך את מרגישה אחרי שסיימת סדרת עבודות, קשה להיפרד או שכיף לך להשתחרר?
א.צ: זה קצת מפחיד. כי זה טיפה כמו להתחיל כל פעם מהתחלה. היה ניסיון שנצבר ואין בו יותר צורך, אבל יש גם משהו שנלמד ושנשאר. חיכיתי המון זמן לתערוכה הזאת, היא היתה אמורה להיפתח במאי ונדחתה מאז פעמיים, אז כן היה לי חשוב כבר לשחרר את העבודות החוצה ולאפשר לעצמי לעבור למשהו חדש.
מ.ע: בזמן שאת עובדת על סדרה לא מתחשק לך לשבור כיוון ולקפוץ למשהו אחר? כשאני עושה עבודה, יש לי רצון חזק לצמצם, שהכל יעבור דרך העבודה הבודדת, ושהעבודה הבאה תהיה אחרת לגמרי.
א.צ: גם אצלך שמתי לב שאתה מזהה משהו בנראות, בפני השטח, ומשם יוצא לעבודה. כשזה קורה לי אני נדבקת לזה. אני מרגישה שהעבודות צריכות את המסה של החזרתיות, כדי שהן יקבלו משמעות, כדי שאפשר יהיה להבין אותן. למה לעשות כאלה קפיצות? למה זה צריך להראות אחרת כל פעם?
מ.ע: יש בי משהו שמבקש קושי (מחייך). באמת כשעבודות נאספות לסדרה, משהו מתעבה, התוכן עובר באופן יותר ברור, יותר צלול. יש משהו בעבודה האחת שיש בה סגפנות, ומעניק לה כבדות שאני מחפש בעשייה שלי.
א.צ: אצלי אולי התערוכה כולה היא האחד. החזרתיות נותנת לי את המשך של הזמן וההתמסרות, יש בה עונג. היא גם מרוקנת מתוכן באיזשהו אופן.
מ.ע: כן, ואם לקשר את זה לשם של התערוכה, אתה לא יכול להרגיש שדה פרחים כשאתה מתבונן בפרח אחד.
א.צ: נכון, יפה, וזה גם קשור לזמן ולהתמסרות, אם חוזרים לדימוי של הבריכה, זה דבר שעושים כל יום. רציתי את החוויה הזאת שאתה נכנס לחלל שמאפשר השתהות.
מ.ע: שלך או של הצופה?
א.צ: ביחד, זה מה שקורה באמנות, יש ״ערך״ לזמן שאני עובדת על הנייר כמשהו שמחבר בין החוויה שהיתה לי בזמן היצירה והחוויה של הצופה בזמן הצפייה. הדימוי מתגלה תוך שנייה ממרחק אבל כשמתקרבים משהו משתנה. העבודה צריכה להיות כמו יצור חי, זה עוד דימוי בעולם מלא בדימויים אבל הוא פתוח לחוויה יותר רחבה, ועמוקה, הוא מתגלה לאט. ואז זה שונה מכל הדימויים האחרים בעולם.
ללא כותרת, 2018-19, עפרונות על נייר, 29.7x42 ס"מ. סריקה: סטודיו שוקי קוק
